ניצחה את עיריית ת"א: סככת החניה לא תיהרס

ברחוב ברגסון שבשכונת נווה אביבים בצפון תל אביב, בשטח חניה אחורי שבו לרוב חולפות רק ציפורים, הותקנה לפני כמה חודשים סככת צל לרכב. מדובר במבנה פשוט למראה: קונסטרוקציה ממתכת, מכוסה בברזנט אפור, מחוברת לקרקע באופן שלא מותיר ספק כי לא מדובר בהתקנה זמנית. עבור תושבת הרחוב, היתה זו פעולה כמעט טריוויאלית. הרי כך עושים כולם. אבל מה שנראה לה כפשוט וברור, נהפך במהרה לצו הריסה מנהלי. ואת אותו צו היא הצליחה בסופו של דבר לבטל בבית המשפט. לא בזכות טענה שהסככה מותרת, אלא בגלל טענה שהאכיפה היתה מפלה.

את הקרב המשפטי ניהלה האשה בנחישות: תחילה בעצמה, כשהגישה את הבקשה לביטול הצו ללא ייצוג, ובהמשך כששכרה עורכי דין. בסופו של הליך ממושך, החליט השופט משה סרוגוביץ מבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב, לבטל את צו ההריסה שניתן נגדה, בהחלטה שנימוקיה חורגים הרבה מעבר לגבולות המקרה הפרטי. הם משקפים שאלה יסודית: מהי אכיפה שוויונית של החוק, ומה קורה כשהתחושה הציבורית היא שמי שעוקב אחר כללים, עושה זאת לבד.

הצו הוצא לאחר שבדיקה אווירית ותיעוד בשטח העלו כי נבנתה סככה ללא היתר. המשיבה, הוועדה המקומית לתכנון ובנייה תל אביב, טענה כי הבנייה אינה עומדת בתנאי התקנות האזוריות, ולכן אינה פטורה מהיתר. העובדות האלה, כאמור, לא הוכחשו. האשה עצמה הבהירה בעדותה כי פעלה בתום לב, ולא חשבה לרגע שמדובר בבנייה אסורה. הסיבה? השכונה מלאה בסככות זהות. לדבריה, "רק בטיול קצר ברחובות הסמוכים לביתה ניתן לספור 138 סוככים דומים". את האמירה הזו לא הותירה בגדר טענה בלבד, היא תועדה בצילומים, סרטוני רחפן, ומידע שנמסר לה בעירייה במסגרת חוק חופש המידע.

"בכל חניון כמעט ניתן לראות מספר סוככים שכאלה"

בדיון שהתקיים בפני השופט סרוגוביץ, הוצגו 33 תמונות שצולמו ברחובות נווה אביבים, שבהם תועדו עשרות רבות של סוככים. "בכל חניון כמעט", כתב השופט בפסק הדין שפורסם, "ניתן לראות מספר סוככים שכאלה... כך שכאשר כתבה המבקשת במסמך השלמת טיעוניה בכתב 'היכן שלא תזרוק אבן בנווה אביבים תפגע בסוכך כזה' - לא מדובר היה במליצה או בהגזמה, אלא בתיאור המצב העובדתי כפי שהוא".

• למה במוקדי השירות "שיחתכם חשובה לנו" - אבל רק אם אתם חברים שלנו?
• נתונים סטטיסטיים ומסמכים לצורך ביסוס טענת אכיפה בררנית אינם חומר חקירה

המשמעות של הקביעה הזו הייתה עצומה. היא שימשה את בית המשפט כבסיס להכרעה, שבמקרה הזה היתה שונה מהמקובל. בתי המשפט בישראל נוטים לדחות טענות של אכיפה בררנית בהליכי הריסה מנהלית. עם זאת, הפעם קבע השופט כי מדובר במקרה יוצא דופן. הוא נימק: "האכיפה הכללית כנגד סוככי צל לחנייה מן הסוג אותו התקינה המבקשת... היא דלה, דלה מאוד, כמעט בלתי קיימת, ספורדית במקרה הטוב".

ואכן, מתוך 138 הסככות שתיעדה המבקשת, הוכח כי בין 2021 ל-2024 הוצאו רק תשעה צווי הריסה מנהליים בשכונה כולה. ברחוב יהודה הנשיא למשל, תועדו כ-33 סככות, אך הוצא צו הריסה אחד בלבד. גם ברחוב רב אשי, עם מספר דומה של סוככים, הוצאו רק שלושה צווים - וכולם ב-2021. הפער בין היקף ההפרות לבין רמת האכיפה הוא שעמד בלב ההכרעה. "האכיפה היא כה דלה וכה מועטה... שהיא חצתה את הקו המפריד בין אכיפה חלקית או מדגמית מותרת, לאכיפה שרירותית פסולה", קבע השופט.

כדי לבסס את טענתה, הסתמכה המבקשת גם על עדותו של הוגו פדרמן, הבעלים של אוטו גג, שהתקינה את הסככה. לדבריו, החברה התקינה כ-150 עד 160 סוככים זהים באזור. לטענתו, לא שמע מלקוחות שבנוגע אליהם ננקטה אכיפה מצד העירייה. גם המידע שהציגה העירייה, לא סתר את הטענה. לדברי המפקחת מטעמה, הוכנה רשימה של כתובות מתוך הצילומים שצירפה המבקשת, ונבדקו "אחד-אחד", אך הרשימה עצמה לא הוצגה לבית המשפט. השופט העיר: "כאן חל הכלל הראייתי כי מי שברשותו ראייה רלוונטית והוא נמנע מהצגתה... חזקה כי הראייה לא הייתה תומכת בטענתו".

• העירייה תבעה על חוב של 200 אלף שקל - ותשלם 30 אלף
• הליך מיותר בוצע בניתוח - וזה הפיצוי ליורשות
• תוכן שיווקי "הקרנות הפאסיביות מהוות 60% מהענף"

עוד נקודת תורפה בטענות העירייה נגעה לאפליה הפנימית בתוך אותו בניין. בצילום שהוגש (מב/4), נראית סככה נוספת בחזית הבניין עצמו. היא לא נאכפה. הסיבה: לא ניתן היה לקבוע את מועד בנייתה בגלל עץ שמסתיר את התיעוד האווירי. השופט דחה את ההנחה כי בכך תם עניין האכיפה: "העובדה כי לא ניתן לברר את גיל הבנייה בתצלומי אוויר אינה מחייבת... עצירת כל פעולת אכיפה נוספת".

הכרעת הדין לא הסתפקה בהכרה באפליה, אלא הצביעה על הנזק הנלווה שנגרם לציבור כולו מאכיפה חלקית. "מה מסיק האזרח שומר החוק, כשהוא רואה עשרות רבות של סוככים... אשר עומדים על כנם חודשים ושנים?", תהה השופט. לדבריו, אין כלים ברורים לאזרח הפשוט להבין מה מותר ומה אסור, ולכן המציאות הנתפשת סביבו נהפכת לאינדיקציה חוקית. במצב כזה, "הדבר עולה במידה רבה לכדי: 'ולפני עיוור לא תתן מכשול'... כך היה לטעמי בעניינה של המבקשת".

"תחושת חוסר השוויון היא מהקשה שבתחושות"

החלטתו של השופט סרוגוביץ עמדה על החשיבות הציבורית שבאכיפה שוויונית. הוא ציטט מדברי בג"ץ: "אין לך גורם הרסני יותר לחברה מאשר תחושת בניה ובנותיה כי נוהגים בהם איפה ואיפה... תחושת חוסר השוויון היא מהקשה שבתחושות". במקרה הזה, התחושה הזו נהפכה לראייה עובדתית.

גם תקדימים אחרים סייעו למבקשת. בהחלטה אחרת, של השופטת גילוני, נקבע כי אכיפה שנעשית רק לאחר תלונות תושבים, ואינה מבוססת על מדיניות ברורה, מהווה אכיפה פסולה. באותו מקרה, בוטל צו הריסה של סככה דומה בשכונה הסמוכה. המדינה אמנם ערערה, אך חזרה בה מהערעור.

למרות כל זאת, הדילמה המשפטית אינה פשוטה. כפי שציין השופט, "לא בנקל הגעתי למסקנה כי יש מקום לבטל את צו ההריסה". הוא הבהיר כי אין מחלוקת שהבנייה עצמה אינה חוקית, אך "כאשר נראה שרובם המוחלט של הסוככים הוא שלא כדין וללא כל אכיפה מוכחת, מצאתי כי האינטרס הציבורי... ייצא נשכר מהחלטה זו".

בפסק הדין לא נפסקו הוצאות משפט לטובת המבקשת, בשל העובדה כי הסככה עצמה נבנתה בניגוד לחוק. עם זאת, ההכרעה מסמנת מגמה אפשרית: הכרה בזכותם של אזרחים לא רק לצדק חוקי, אלא גם לצדק שוויוני. או במלים אחרות, אם כולם בונים, קשה להאשים רק אחד.

האם ייתכן שבעקבות פסק הדין תשתנה מדיניות האכיפה של העירייה?

פסק הדין לא מחייב את עיריית תל אביב לשנות את מדיניותה, אך הוא שולח לה מסר שלפיו, כשמתקיימת אכיפה בררנית מובהקת, בתי המשפט עשויים לפסול את הצווים שניתנים. גם אם לא ניתנה הוראה ישירה לשינוי מדיניות, קביעתו של השופט כי האכיפה הקיימת היא "כמעט בלתי קיימת, ספורדית במקרה הטוב", עשויה לעורר בחינה מחודשת פנימית בעירייה כדי למנוע עתירות דומות בעתיד.

האם פסק הדין יכול לשמש תקדים מחייב לביטול צווים דומים?

כפסק דין של בית משפט לעניינים מקומיים, אין מדובר בתקדים מחייב פורמלית לבתי משפט אחרים. עם זאת, כיוון שהשופט ניתח בהרחבה את הדוקטרינה של אכיפה בררנית, והסתמך על פסיקה של בתי המשפט העליונים, ייתכן שפסק הדין ישמש השראה או טיעון תומך בהליכים דומים. יתרה מכך, השופט אף הפנה לפסק דין קודם שנהפך לחלוט, מה שמצביע על אפשרות לצמיחה של קו פסיקה מתהווה.

מהי הסיבה שבית המשפט לא פסק הוצאות לטובת המבקשת, אף שזכתה?

השופט ציין במפורש כי הסככה נבנתה בניגוד לחוק, ואין מחלוקת בעניין זה. לפיכך, למרות ביטול הצו, ההפרה המהותית נותרה בעינה, וההצדקה המשפטית לביטול נבעה מטענת האכיפה הבררנית בלבד. לכן, לא ראה לנכון להעניק הוצאות, מתוך רצון לאזן בין ההכרה בזכות המבקשת לשוויון, לבין עקרון שלטון החוק.

האם השופט התייחס לכך שהמבקשת פעלה ללא ייעוץ משפטי בתחילה?

כן. השופט ציין כי הבקשה הראשונית הוגשה על ידי המבקשת ללא ייצוג, וכי הטענה המרכזית שעל בסיסה התקבלה הבקשה - אכיפה בררנית - הועלתה רק בשלבים מאוחרים יותר. העובדה שמדובר באזרחית שפעלה בתום לב, ללא ניסיון משפטי, חיזקה את הרושם שהאכיפה כלפיה היתה שרירותית, ושייתכן שגם אזרחים אחרים במצבה לא הבינו שהם מפרים את החוק.

מדוע לא ניתן להסיק מהצילומים שהביאה המבקשת אם גם הסככות האחרות נבנו ללא היתר?

המשיבה טענה, ובמידה מסוימת בצדק, כי צילומים חיצוניים אינם מגלים אם הסככה צמודה לקרקע, מתי נבנתה, והאם הוצא כנגדה צו או כתב אישום. אך השופט קבע כי במצב שבו המבקשת הציגה עשרות רבות של דוגמאות לאכיפה חסרה, והמשיבה לא הצליחה להפריך את הראיות או להציג מסמך נגדי, הנטל עבר לידי הרשות. עצם הימנעותה מלהציג את הרשימה שהכינה, פגעה באמינות טענותיה.

האם השופט התייחס לתחושת הצדק הציבורית באופן מובהק?

בהחלט. הוא ציטט מהפסיקה של בית המשפט העליון כי "אין לך גורם הרסני יותר לחברה מאשר תחושת בניה ובנותיה כי נוהגים בהם איפה ואיפה", ואף הדגיש כי אזרח שומר חוק מסיק מסקנות מהמציאות סביבו, ואם הוא רואה עשרות סוככים עומדים ללא אכיפה, טבעי שיסבור כי אין בכך בעיה חוקית. נקודת מבט זו מקשרת בין ניתוח משפטי טכני לבין נורמות ציבוריות רחבות.

מה המשמעות של ההתייחסות למושג "ולפני עיוור לא תיתן מכשול" בפסק הדין?

השופט הביא את הפסוק מספר ויקרא כדי להדגים את הקושי שמציבה מדיניות האכיפה הקיימת בפני האזרח הפשוט. לדבריו, אזרח שאינו עורך דין, וכשלעיניו הסביבה מלאה במבנים דומים ללא סנקציה – עשוי להגיע למסקנה מוטעית. השופט רואה בכך "מכשול" שנוצר על ידי הרשות, והדבר מחזק את טענת האכיפה השרירותית.

כן. הוא הדגיש שאכיפה מדגמית או חלקית מותרת, אך כשהיחס בין מספר המקרים שנאכפים לבין היקף העבירות בפועל נעשה קיצוני, מדובר באכיפה שרירותית. לדבריו, "כאשר החלק הנאכף... הוא קטן מאוד ודל מאוד, אינו בהלימה לכמות המקרים", זוהי אכיפה מפלה. עם זאת, הוא הדגיש שהגבול אינו חד, ויש לבחון כל מקרה לגופו.

מה חשיבות העובדה שהוגשו רק 21 צווי הריסה מנהליים בכל רמת אביב בשלוש שנים?

הנתון הזה היה קריטי בהוכחת הפער בין הפרות החוק לבין פעולת הרשות. בפרט, העובדה ש-138 סככות תועדו רק בשכונה אחת, אך כל רמת אביב הניבה רק שבעה צווים בשנה, מעידה על אכיפה חלקית להחריד. השופט ראה בכך אינדיקציה מובהקת לכך שהרשות אינה פועלת לפי שיקול דעת ענייני או עקבי.

האם לעירייה עדיין יש אפשרות להמשיך לפעול נגד הסככה?

באופן עקרוני כן. הביטול נוגע רק לצו ההריסה המנהלי, שהוא כלי מהיר לפעולה נגד בנייה חדשה. ייתכן שהעירייה תבחר לפתוח בהליך פלילי רגיל או לדרוש היתר בדיעבד, אך בהתחשב בקביעות השופט, צעד כזה עלול להיתפס כהמשך לאותה אכיפה מפלה שנדחתה כבר בפסק הדין.

במקרה אחר, לאחר שהקימו בית מגורים יוקרתי בן שלוש קונות ללא היתר בנייה על קרקע שלא הוקצתה להם, בני זוג ממושב תירוש עתרו לבית המשפט בבקשה לבטל את צו ההריסה שהוצא למבנה. הם טענו כי ההריסה תפגע בזכותם ובזכות בתם לדיור נאות. בני הזוג ביקשו להרחיב את מקום מגוריהם. לטענתם, שטח המושב מוגבל ואין אפשרויות רבות לבנייה חדשה. למרות זאת, הם בחרו להקים בית רחב ידיים במגרש שלא הוקצה להם על ידי הרשויות המוסמכות, וללא קבלת היתרי בנייה כדין. מדובר במבנה שאינו צריף ארעי או תוספת שולית, אלא בית מגורים גדול ומפואר, שנבנה תוך השקעה משמעותית, מבלי שעבר את ההליכים הנדרשים בחוקי התכנון והבנייה. בעקבות כך, הרשויות פתחו נגדם בהליכים משפטיים, ובסופו של דבר הוצא באוגוסט 2023 צו הריסה נגד המבנה. בני הזוג טענו כי הם בעלי "זכויות לבית מקצועי" - מושג המתייחס לזכותם לשימוש קבוע וראוי בנכס בתחומי המושב. בית מקצועי הוא מבנה שבעבר היה מוקם במושבים לצורך למגורים של בעלי מקצוע חיוניים כמו מורים או רופאים, שהם לא חקלאים, אך נותנים שירותים לבני היישוב. במדינת ישראל, זכויות על קרקע במושבים מוסדרות בעיקר דרך רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), והן מחייבות הקצאה מסודרת והיתרי בנייה מתאימים. במקרה הזה, בני הזוג לא קיבלו שום הקצאה מסודרת לקרקע שעליה הם בנו, ולכן לא היה להם בסיס חוקי להמשיך את הפרויקט. המשמעות של זכויות לבית מקצועי היא שניתן להקים מבנה למגורים לצורך פעילות חקלאית או אחרת בהתאם לתנאי האזור, אך בכפוף לכללי ההקצאה ולפיקוח של הרשויות הרלוונטיות. בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים הכריע בתביעה במרץ האחרון.