בית המשפט המחוזי דחה תביעת רו"ח אליהו רג'ואן נגד בעלי המניות של חברת אורביט. נזכיר כי ערב הנפקת אורביט למסחר בבורסה, בשנת 1991, חתמו יפתח שטיין וקרול קירשנר, שהיו בעלי מניות הרוב בחברת אורביט, על כתבי התחייבות כלפי רו"ח רג'ואן, והפקידו אותם למשמרת בכספת של עורך דינם.

בד בבד עם חתימתם של כתבי ההתחייבות הפקידו יפתח וקרול כתב הוראות בידיו של עורך דינם שבו הם אסרו עליו לחשוף את המסמכים הללו בפני צד ג' כלשהו, ובכלל זה בפני רג'ואן עצמו. רג'ואן לא ראה את המסמכים החתומים מעולם, אך הוא ידע על הפקדתם. כתבי ההתחייבות החתומים קובעים כי בעלי המניות ישלמו לתובע תמורה בשיעור שוויין של 5% מתוך מניות החברה ומניות אורביט טכנולוגיות שיוותרו בידי כל אחד מהם לאחר ההנפקה, וזאת בתנאי שההנפקה תושלם עד ליום 1 בספטמבר 1991.

בחודש מאי 1992 החליטה הנהלת החברה על פיטוריו של רג'ואן מתפקידו כרואה חשבון מבקר של החברה. או אז גילה רג'ואן למנהלי החברה על ההתחייבות ודבר עריכתם נודע לראשונה לדירקטוריון החברה. המנהלים מצידם חששו כי עצם עריכתם של כתבי ההתחייבות יצר מצב אסור, שבו שרואה החשבון המבקר של החברה היה במועד ההנפקה בעל עניין בערכן של מניותיה והם דיווחו על חששם לרשות לניירות ערך. הדבר פורסם וגרם אז לנפילה בשער המניה.

רגו'אן הגיש את תביעתו נגד בעלי המניות רק בשנת 2002, כעשר שנים לאחר קרות האירועים הללו, וטען שהתביעה לא התיישנה מפני שטרם חלפו שבע שנים ממועדי התשלום שנקבעו בכתב ההתחייבות.

בית המשפט דחה את התביעה בפסק דינה של השופטת ענת ברון בקובעו שההתחייבות אינה חוקית, כך שלא נדרש כלל לשאלת ההתיישנות. נקבע (בסעיף 20 לפס"ד), כי ההתחייבות מהווה פגיעה של ממש בחובת אי התלות החלה על רואה החשבון המבקר של החברה, וזאת בשני מובנים.

בראש ובראשונה, הגם שכתבי ההתחייבות אינם מבטיחים לתובע בעלות במניות החברה, הם יוצרים אינטרס מצידו בערכן של מניות אלה שכן הם מורים כי גובה התמורה שתשולם לו תיגזר משוויין של מניות החברה לאחר ההנפקה. מרגע שנחתמו מסמכים אלה נוצר לכאורה לתובע אינטרס אישי במניות החברה, כאשר התשלום מושפע מעצם קיומה של ההנפקה ובהמשך מתוצאותיה העסקיות של החברה - וכל זאת בהיותו רואה החשבון המבקר שלה. על פניו משנחתמו כתבי ההתחייבות נוצר אפוא מצב הנתפס בעיני האדם הסביר כאיום מוחשי על אי תלותו של התובע בביצוע ההנפקה.

נוסף על כך, עצם חתימתם של כתבי ההתחייבות יצרה מצב שבו קיים חשש לניגוד עניינים מצידו של התובע, ולהעדפת טובתם של חלק מבעלי המניות בחברה (אלו שחתמו) על פני אחרים.

בית המשפט הוסיף והדגיש (בסעיף 24 לפס"ד) כי עסקינן בחברה ציבורית וכי קיומן של חברות ציבוריות מותנה במידה רבה ביכולתן לגייס הון מן הציבור. הדוחות הכספיים והתשקיף שמפרסמת החברה עובר להנפקה משמשים את ציבור המשקיעים ככלי ראשון במעלה לצורך קבלת החלטה מושכלת בדבר ההשקעה המתאימה והרצויה לו.

בהעדר אמון מצד המשקיעים בנכונותם של הדוחות הכספיים המפורסמים על ידי החברות קיימת סכנה מוחשית ליציבותו של שוק ההון. ברור כי בית משפט אינו יכול ליתן יד להתחייבות שיוצרת אינטרס מצידו של רואה החשבון האמון על ביקורתם של הדוחות הכספיים של החברה, בשוויין של מניותיה. לכן - הקביעה כי כתבי ההתחייבות בטלים לא רק שהיא מתחייבת בנסיבות המקרה דנן, אלא גם משרתת אינטרס ציבורי של הגנה על התנהלותו התקינה של שוק ההון.