ג'ונסון אנד ג'ונסון שוקלת הקמת מפעל בארץ
חברת ג'ונסון אנד ג'ונסון, ענקית התרופות והמכשור הרפואי האמריקנית, מנהלת מגעים ראשוניים להקמת מפעל בישראל, בהשקעה כוללת של 120-100 מיליון דולר, כך נודע למעריב. לפי הערכות, במפעל ייוצרו תמרוקים. בשבועות האחרונים נוהלו מגעים בנושא בין נציגי החברה, בראשם זאב זהבי, לבין אנשי משרד התמ"ת ומרכז ההשקעות שפועל בו. לפי ההערכות, אחת הסיבות העיקריות לבחירת החברה בישראל כמקום ייצור נובעת מזיקתו לארץ של אחד ממנהליה הבכירים, שהוא יהודי. במסגרת תוכנית הקמת המפעל, מתכוון משרד התמ"ת להציע לאנשי החברה שני מסלולי סיוע לבחירתם. האפשרות הראשונה שתינתן לג'ונסון אנד ג'ונסון היא קבלת מענק ממשלתי לשם יישום התוכנית, והאופציה השנייה היא קבלת הטבות מס מן הרשויות. לפי ההערכות, האמריקנים יבחרו במסלול השני, בעיקר משיקולים של מדיניות חלוקת הדיווידנד. עם זאת, החלטה סופית בנושא טרם התקבלה, בין היתר כיוון שבג'ונסון עדיין נבדקת האפשרות להקים את המפעל במדינה אחרת. ג'ונסון אנד ג'ונסון, שבראשה עומד היו"ר ויליאם ס. וולדון, נחשבת ליצרנית המכשור הרפואי הגדולה בעולם ולאחת מחברות התרופות, הטיפוח והטואלטיקה המובילות. היקף המכירות שלה בשנה האחרונה הגיע לכ-50 מיליארד דולר, מועסקים בה כ-110 אלף איש, ויש לה כ-200 חברות-בנות ב-57 מדינות ברחבי תבל. ג'ונסון אנד ג'ונסון מיוצגת בישראל בעשור האחרון בידי החברה-הבת ג'ונסון אנד ג'ונסון ישראל, המנוהלת על-ידי ג' ון סמרוי, ומוצריה מופצים בידי חברת שסטוביץ.הקמת המפעל תואמת את מדיניות משרד התמ"ת, שמנסה בחודשים האחרונים למשוך חברות תרופות בינלאומיות לייצר בישראל. זאת בעקבות החלטתה של ענקית התרופות סרונו להפסיק את פעילותה היצרנית בארץ, שנעשתה באמצעות חברת אינטרפארם. דובר ג'ונסון אנד ג'ונסון בישראל סירב להגיב בנושא.
צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?
מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים
שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.
הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי, בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.
מדינה על הנייר, כיבוש במציאות
הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.
הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.
ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.
