הטרדה מינית
צילום: Istock

העובדת הוטרדה על ידי קולגה - החברה תשלם פיצויים

עובדת לשעבר בחברה לשיווק רהיטים, שהוטרדה על ידי אחד העובדים, תפוצה בכ-100 אלף שקל על ידי העובד וגם החברה, לאחר שזו שלא עשתה מספיק כדי למנוע את ההטרדות. בנוסף, השופטת התרשמה כי להגשת התלונות היתה השפעה על ההחלטה לסיים את העסקתה
עוזי גרסטמן |
נושאים בכתבה הטרדה מינית משפט

עובדת לשעבר בחברה לשיווק רהיטים, שהוטרדה מינית על ידי אחד העובדים בה, תפוצה בסכום של כמעט 100 אלף שקל, כך קבע באחרונה בית הדין לעבודה בתל אביב. העובדת טענה שעמית שלה לעבודה נהג, בין השאר, להחמיא לה על הופעתה החיצונית, לחבק אותה, לצבוט אותה בלחי ואף לגעת בישבנה. השופטת יפית מזרחי-לוי קבעה כי הנגיעות בישבן לא הוכחו, ושהמחמאות של העובד על המראה החיצוני אינן מהוות הטרדה מינית. מנגד, היא קבעה כי החיבוקים, הנשיקות והצביטות מהווים הטרדה מינית, ומצדיקים לפסוק פיצויים לטובת העובדת לשעבר.

התובעת החלה לעבוד בנתבעת, חברה שכאמור עוסקת בשיווק רהיטים, בנובמבר 2018 כנציגת שירות לקוחות. במסגרת תפקידה, היא הייתה אחראית גם על תכנון של יומן העבודה של אחד העובדים - הנתבע. בתביעה שהוגשה לבית הדין היא סיפרה כי זמן קצר אחרי שהתחילה את עבודתה בחברה, היא החלה לסבול ממסכת הטרדות מיניות חוזרות ונשנות מצד הנתבע.

לטענתה, ההטרדות, שהחלו בהערות ומחמאות הנוגעות למראה שלה, המשיכו בחיבוקים, צביטות בלחי ונשיקות בראש, והידרדרו לכדי ליטוף בירך ונגיעות בישבן. העובדת סיפרה שלאורך כל הדרך היא ביקשה מהנתבע לחדול ממעשיו בשל העובדה שהיא נשואה ודתייה, אלא שהוא המשיך במעשיו, וגם ההנהלה של החברה לא עשתה דבר כדי למנוע את המשך ההטרדות.

לבסוף פוטרה העובדת כעבור חמישה חודשים וחצי של עבודה, כשהיא בהיריון. לטענת התובעת, מלבד פיצויים על ההטרדה המינית שעברה, היא זכאית גם לפיצויים בעקבות פיטוריה על רקע ההיריון והתלונה שהגישה נגד הנתבע.

החברה והעובד אמנם אישרו את החיבוקים והנשיקות על הראש, אלא שלטענתם מדובר היה ביחס אבהי שגילה העובד כלפי התובעת ויתר העובדות בחברה, שאינו עונה על ההגדרה של הטרדה מינית. עוד טענה החברה כי הפיטורים של התובעת קשורים לתפקודה הירוד ולא להריונה או לתלונה שהגישה.

תחילה קבעה השופטת מזרחי-לוי כי אין הוכחה כי הנתבע אכן נגע בירך ובישבן של העובדת. יתרה מכך, בין העובדת לנתבע לא התקיימו יחסי מרות אלא יחסי השפעה ברף הנמוך, כך שגם האמירות השנויות במחלוקת שהוא נהג לומר לה – בין היתר דברים כמו "אוהב אותך", "תורידי את המעיל" ו"איזה גוף יפה יש לך" – אינן נחשבות הטרדה מינית.

ואולם לדברי השופטת, שונה הדבר ביחס למסכת ההטרדות בעניין הנשיקות והצביטות. השופטת האמינה לעובדת שהנתבע נהג לנשק את ראשה ואת כפות ידיה, לצבוט אותה בלחי ובאף ולחבק אותה חזק, תוך כדי שהוא אומר לה "אוהב אותך" ו"כפרה עלייך". השופטת אף קיבלה את הגרסה של העובדת שלפיה היא התנגדה למגע וניסתה להדוף את הנתבע, בנימוק שהיא אישה נשואה ודתייה, ואולם למרות זאת הוא המשיך במעשים שלו מדי יום.

קיראו עוד ב"משפט"

היא כתבה בפסק דינה כי, "הנתבע התהלך על גבול דק שבין הטרדה לבין התנהגות שעשויה להתפרש בנסיבות מסוימות כהתנהגות שאינה עולה כדי הטרדה. בעניינה של התובעת נחצה הגבול הדק". לדבריה, הוא כפה על העובדת מגע לא רצוי באופן חוזר ונשנה, ולפיכך על העובד ועל החברה - שלא עשתה מספיק כדי למנוע את ההטרדות, לפצות את התובעת בסכום של 60 אלף שקל.

לגבי הסיבה לפיטורים, השופטת קיבלה את טענת החברה כי הם לא היו קשורים להיריון של העובדת לשעבר, אך בנוסף היא התרשמה כי לעצם הגשת התלונות בנוגע להטרדות המיניות כן הייתה השפעה על ההחלטה לסיים את העסקתה בחברה. בנסיבות אלה היא קבעה כי החברה תפצה אותה בסכום של 15 אלף שקל נוספים. כמו כן, פסקה השופטת לעובדת 20,935 שקל נוספים עבור הפרשות לפנסיה, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.

במקרה אחר, דחה בתחילת 2019 בית משפט השלום בתל אביב תביעה שהגישה נוסעת נגד אל על, בטענה שלא טיפלה כראוי בתלונתה על תקיפה מינית שעברה בטיסה מישראל לניו יורק. השופט עדי הדר קבע כי הוכח שהנוסעת לא רצתה להגיש תלונה למשטרה, ועמדה זו מנעה את המשך הטיפול של אל על. בספטמבר 2016 טסה התובעת מישראל לניו יורק בטיסת אל על. לטענתה, במהלך הטיסה היא התעוררה בבהלה וראתה נוסע שחופן את שדיה בידיו, ובתגובה קפצה בבהלה והרחיקה את ידיו ממנה. כדי לא להפריע ליתר הנוסעים, הזעיקה התובעת את הדיילת והסבירה לה, תוך סערת רגשות, את שארע. אלא שלטענתה, זו לא פעלה כראוי כשנמנעה מלהפעיל את נוהל הדיווח על אירוע אלימות בטיסה, לא יידעה את הקברניט ולא קיבלה ממנו הנחיות, לא ראתה צורך להעיר את הדיילת הראשית וכן נמנעה ממתן מידע והסבר לתובעת אילו אפשרויות עומדות בפניה. בנוסף, לטענת התובעת, הדיילת צחקה והתייחסה בביטול לתלונה.

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
צוואה
צילום: canva

הבן טיפל ונשאר קרוב וקיבל את כל הירושה - האחים תבעו; מה קרה בסוף?

האב הוריש את המשק ונכסים נוספים לבן שטען כי היה הקרוב והמסור מבין כל ששת ילדיו, מה קבע השופט?

עוזי גרסטמן |

במושב שקט במרכז הארץ, בין חלקות חקלאיות ושבילים מוכרים היטב למי שחי בהם עשרות שנים, נחתמה לפני יותר מעשור צוואה שנראתה אז טבעית למדי. אב בן 86, אלמן, חתם בפני נוטריון על צוואה קצרה וברורה: כל רכושו - משק חקלאי וכספים - יועבר לאחר מותו לבן אחד בלבד, מתוך שישה. אותו בן התגורר בסמוך אליו, טיפל בו בשנותיו האחרונות, שמר שבת כמוהו, והיה בעיניו האדם היחיד שניתן לסמוך עליו שימשיך לשמור על המשק ולא ימכור אותו. אלא שכעבור שנים, לאחר פטירת האב, נהפכה אותה צוואה למוקד של מאבק משפטי ממושך, שבסופו קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב, ברוב דעות, כי הצוואה בטלה, משום שהאב לא היה כשיר להבין את טיבה במועד החתימה.

פסק הדין, שניתן באחרונה על ידי הרכב השופטים גרשון גונטובניק, עינת רביד ונפתלי שילה, עוסק בשאלה אחת מרכזית אך טעונה במיוחד: האם רצונו של אדם, כפי שהוא נתפש בעיני בני משפחתו וביטויו לאורך השנים, יכול לגבור על דרישת החוק לכשירות מלאה וברורה במועד החתימה על צוואה. במקרה הזה, התשובה שניתנה היתה שלילית.

האב, תושב מושב ותיק, נפטר ב-2019. עוד ב-2014, חמש שנים לפני מותו, הוא חתם על צוואה נוטריונית שבה נישל את כל ילדיו האחרים והוריש את מלוא עיזבונו לבן אחד בלבד. העיזבון כלל משק חקלאי במושב וכספים. לאחר מותו, ביקש אותו בן לקיים את הצוואה, ואילו אחיו ואחיותיו הגישו התנגדות. הם טענו כי כבר במועד עריכת הצוואה האב סבל מירידה קוגניטיבית משמעותית, עד כדי חוסר כשירות להבין את משמעות הציווי. עוד נטען להשפעה בלתי הוגנת ולמעורבות של הבן בעריכת הצוואה, אך הטענות האלה נדחו לבסוף ולא היוו את הבסיס להכרעה.

בית המשפט לענייני משפחה, שדן בתיק בתחילה, דחה את ההתנגדות וקבע כי הצוואה תקפה. השופטת סיגלית אופק קיבלה את עמדת הבן, תוך שהיא סוטה מחוות דעת של מומחה רפואי שמונה על ידי בית המשפט עצמו. אלא שהאחים לא השלימו עם ההכרעה, והגישו ערעור לבית המשפט המחוזי, שכאמור התקבל בסופו של דבר ברוב דעות. במרכז הדיון עמדה שאלת הכשירות. סעיף 26 לחוק הירושה קובע כי צוואה שנעשתה בזמן שהמצווה "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה", בטלה. הפסיקה פירשה זאת כדרישה לכך שהמצווה יהיה מודע לכך שהוא עורך צוואה, יבין את היקף רכושו, יכיר את יורשיו, ויהיה מודע להשלכות של החלטותיו על מי שהוא מדיר ומי שהוא מיטיב עמו.

הבדיקה הגריאטרית העלתה תמונה קשה

במקרה הנדון, מינה בית המשפט לענייני משפחה מומחה מטעמו, פרופ' שמואל פניג, פסיכיאטר, כדי שיחווה דעתו בדיעבד על מצבו הקוגניטיבי של האב במועד עריכת הצוואה. המומחה בחן מסמכים רפואיים שנערכו חודשים ספורים לאחר החתימה, ובהם בדיקה גריאטרית והערכת תלות של המוסד לביטוח לאומי. מסקנתו היתה זהירה אך ברורה: "יש סבירות רבה יותר שהמנוח היה בלתי כשיר לעריכת הצוואה". בהמשך הבהיר כי מדובר בסבירות של 55%-65% - מדרג נמוך יחסית, אך כזה שעולה על מאזן ההסתברויות הנדרש בהליך אזרחי. הבדיקה הגריאטרית, שנערכה בפברואר 2015, תיארה תמונה קשה: ירידה ניכרת בזיכרון, פגיעה בשיפוט, חוסר תובנה למצב, בעיות התמצאות ואף אבחנה של אלצהיימר. בהערכת התלות שנערכה חודש לאחר מכן צוין כי האב "לא מתמצא בבית", "לא תמיד מזהה את בנו", "יוזם יציאה מהבית" ואף הלך לאיבוד במושב. הבודקת ציינה כי הוא "סובל מאלצהיימר עם שטיון, חוסר שיפוט ותובנה" ונזקק להשגחה מתמדת.

צוואה
צילום: canva

הבן טיפל ונשאר קרוב וקיבל את כל הירושה - האחים תבעו; מה קרה בסוף?

האב הוריש את המשק ונכסים נוספים לבן שטען כי היה הקרוב והמסור מבין כל ששת ילדיו, מה קבע השופט?

עוזי גרסטמן |

במושב שקט במרכז הארץ, בין חלקות חקלאיות ושבילים מוכרים היטב למי שחי בהם עשרות שנים, נחתמה לפני יותר מעשור צוואה שנראתה אז טבעית למדי. אב בן 86, אלמן, חתם בפני נוטריון על צוואה קצרה וברורה: כל רכושו - משק חקלאי וכספים - יועבר לאחר מותו לבן אחד בלבד, מתוך שישה. אותו בן התגורר בסמוך אליו, טיפל בו בשנותיו האחרונות, שמר שבת כמוהו, והיה בעיניו האדם היחיד שניתן לסמוך עליו שימשיך לשמור על המשק ולא ימכור אותו. אלא שכעבור שנים, לאחר פטירת האב, נהפכה אותה צוואה למוקד של מאבק משפטי ממושך, שבסופו קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב, ברוב דעות, כי הצוואה בטלה, משום שהאב לא היה כשיר להבין את טיבה במועד החתימה.

פסק הדין, שניתן באחרונה על ידי הרכב השופטים גרשון גונטובניק, עינת רביד ונפתלי שילה, עוסק בשאלה אחת מרכזית אך טעונה במיוחד: האם רצונו של אדם, כפי שהוא נתפש בעיני בני משפחתו וביטויו לאורך השנים, יכול לגבור על דרישת החוק לכשירות מלאה וברורה במועד החתימה על צוואה. במקרה הזה, התשובה שניתנה היתה שלילית.

האב, תושב מושב ותיק, נפטר ב-2019. עוד ב-2014, חמש שנים לפני מותו, הוא חתם על צוואה נוטריונית שבה נישל את כל ילדיו האחרים והוריש את מלוא עיזבונו לבן אחד בלבד. העיזבון כלל משק חקלאי במושב וכספים. לאחר מותו, ביקש אותו בן לקיים את הצוואה, ואילו אחיו ואחיותיו הגישו התנגדות. הם טענו כי כבר במועד עריכת הצוואה האב סבל מירידה קוגניטיבית משמעותית, עד כדי חוסר כשירות להבין את משמעות הציווי. עוד נטען להשפעה בלתי הוגנת ולמעורבות של הבן בעריכת הצוואה, אך הטענות האלה נדחו לבסוף ולא היוו את הבסיס להכרעה.

בית המשפט לענייני משפחה, שדן בתיק בתחילה, דחה את ההתנגדות וקבע כי הצוואה תקפה. השופטת סיגלית אופק קיבלה את עמדת הבן, תוך שהיא סוטה מחוות דעת של מומחה רפואי שמונה על ידי בית המשפט עצמו. אלא שהאחים לא השלימו עם ההכרעה, והגישו ערעור לבית המשפט המחוזי, שכאמור התקבל בסופו של דבר ברוב דעות. במרכז הדיון עמדה שאלת הכשירות. סעיף 26 לחוק הירושה קובע כי צוואה שנעשתה בזמן שהמצווה "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה", בטלה. הפסיקה פירשה זאת כדרישה לכך שהמצווה יהיה מודע לכך שהוא עורך צוואה, יבין את היקף רכושו, יכיר את יורשיו, ויהיה מודע להשלכות של החלטותיו על מי שהוא מדיר ומי שהוא מיטיב עמו.

הבדיקה הגריאטרית העלתה תמונה קשה

במקרה הנדון, מינה בית המשפט לענייני משפחה מומחה מטעמו, פרופ' שמואל פניג, פסיכיאטר, כדי שיחווה דעתו בדיעבד על מצבו הקוגניטיבי של האב במועד עריכת הצוואה. המומחה בחן מסמכים רפואיים שנערכו חודשים ספורים לאחר החתימה, ובהם בדיקה גריאטרית והערכת תלות של המוסד לביטוח לאומי. מסקנתו היתה זהירה אך ברורה: "יש סבירות רבה יותר שהמנוח היה בלתי כשיר לעריכת הצוואה". בהמשך הבהיר כי מדובר בסבירות של 55%-65% - מדרג נמוך יחסית, אך כזה שעולה על מאזן ההסתברויות הנדרש בהליך אזרחי. הבדיקה הגריאטרית, שנערכה בפברואר 2015, תיארה תמונה קשה: ירידה ניכרת בזיכרון, פגיעה בשיפוט, חוסר תובנה למצב, בעיות התמצאות ואף אבחנה של אלצהיימר. בהערכת התלות שנערכה חודש לאחר מכן צוין כי האב "לא מתמצא בבית", "לא תמיד מזהה את בנו", "יוזם יציאה מהבית" ואף הלך לאיבוד במושב. הבודקת ציינה כי הוא "סובל מאלצהיימר עם שטיון, חוסר שיפוט ותובנה" ונזקק להשגחה מתמדת.