ביטוח לאומי פציעה
צילום: Shutterstock

קמתם בבוקר, ירדתם במדרגות בדרך לעבודה ונפלתם - האם אתה זכאים לפיצוי עבודה? הפתעה

תושבת ירכא ירדה במדרגות ביתה בדרך לעבודה ונפלה לאחר שהמעקה בו החזיקה נשבר. ביטוח לאומי סירב להכיר בה כנפגעת עבודה. מה פסק בית הדין לעבודה? 
נחמן שפירא |

תושבת ירכא שנפלה מגרם המדרגות המוביל לביתה לחצר המשותפת, אחרי שהמעקה בו החזיקה נשבר, תוכר כנפגעת עבודה. כך פסק לאחרונה בית הדין האזורי לעבודה, שקבע כי לא מדובר בתאונה שהתרחשה במעונה הפרטי.

בית הדין האזורי לעבודה בחיפה דן לאחרונה בתביעה שהגישה תושבת ירכא, בת 42 שנפצעה בתאונה שהתרחשה בעת שהשכימה לעבודתה ונפלה מהמדרגות בדרך לחנייה. התובעת הגישה תביעה לדמי פגיעה והכרה בתאונה כתאונת עבודה, והתביעה נדחתה ע"י ביטוח לאומי בטענה שהתאונה הנטענת אירעה בהיות התובעת עדיין בחצר ביתה הפרטי, ובטרם התחילה את דרכה לעבודה.  

התובעת, המתגוררת בבית פרטי, בקומה שניה מעל קומת עמודים, עם חצר משותפת עם האחים של בעלה. עבדה כפקידה בחברה שנמצאת בכניסה לכפר ירכא, מרחק של כ-15 דקות נסיעה מביתה. לפני ארבע שנים התובעת יצאה מדלת ביתה אל המדרגות החיצוניות על מנת לרדת לחניה שבחצר ולנסוע לעבודתה. התובעת ציינה כי היא נזהרה מעציצי הקקטוס שהיו ליד המעקה וסיפרה כי הניחה אותם שם בכדי להרחיק את בנה מהמעקה. בדרכה למטה נפלה מגרם המדרגות אל החצר, מאחר והמעקה נשבר, ונחתה על עץ. התובעת נחבלה ופונתה באמצעות אמבולנס לביה"ח המרכז הרפואי בגליל, שבנהריה ושם אושפזה במשך חמישה ימים.

התובעת טענה, כי החלקה עליה נמצא המתחם בו בנוי ביתה, משותפת לבעלה של התובעת ולאחים שלו, ויש בה בסה"כ 3 בתים. זאת, בנוסף לדייר שגר בשכירות בקומה התחתונה. ועל כן אין המדרגות בשליטתה. מנגד, הנתבע טען כי התאונה התרחשה בשטח מעונה הפרטי של התובעת, בגרם מדרגות המוביל אך ורק למעונה של התובעת ונמצא בשליטתה הבלעדית.

השופט בועז גולדברג קבע כי "כי יש לקבל את טענת התובעת במובן זה שלא הוכח כי יש לראות בגרם המדרגות כחלק ממעונה הפרטי". השופט מציין כי ההחלטה התקבלה לאור פסיקה מהתקופה האחרונה של בית הדין הארצי לעבודה במקרה דומה".

 

"מקובל שדלת המעון היא המבדילה"

 

השאלה המשפטית שנדונה היא האם ניתן לסווג את האירוע כתאונת עבודה לשם החלת חוק הביטוח הלאומי. תאונת עבודה מוגדרת בסעיף 79 לחוק: "'תאונת עבודה' - תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי - תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו". בסעיף 80 לחוק ישנה הרחבה להוראה שנקבעה בסעיף ההגדרה – חזקת תאונת עבודה: "רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו".

השופט מציין כי בית הדין הארצי פסק כי מקובל שדלת המעון היא המבדילה בין שטחו "הפרטי" של המבוטח" לבין זה שאינו פרטי. במקרה של נפילה ממדרגות המובילות אל דלת ביתו של המבוטח יש לבחון האם בנסיבות אותו המקרה המדרגות היו חלק ממעון הפרטי של המבוטח, הגם שהן נמצאות בצד החיצוני של דלת הבית. אם יקבע כי המדרגות הן חלק מהמעון הפרטי, אזי התאונה לא תחשב כתאונת עבודה, להבדיל מקביעה שהמדרגות הינן חלק מרכוש המשותף.

קיראו עוד ב"משפט"

"ככלל תאונה שאירעה למבוטח מחוץ לדלת המעון היא בגדר תאונת עבודה, ורק במקרים היוצאים מן הכלל תושג דלת המעון אל החצרים שבקירבת הבית או הדירה. כזאת ייעשה בכפוף להתקיימותו של תנאי נוסף לפיו יוכח כי למבוטח 'השליטה המלאה על סיכוני הדרך'".

בנוסף הסביר השופט כי נקבע כי "המענה לשאלה אם מדובר בתחום המעון של המבוטח אינו נגזר מהמבחן הקנייני, דהיינו אם למבוטח זכות קניינית בשטח שבו התרחש האירוע התאונתי, אלא מהמענה לשאלה אם למבוטח שליטה בלעדית על סיכוני הדרך בשטח שבו התרחש האירוע התאונתי".

כן נקבע כי "אין רלוונטיות במקרים אלו לשאלה אם האדם שנפגע הוא גם האדם שגרם לסיכוני הדרך. השאלה מי גרם לסיכון הדרך אין בה רבותא מאחר ולא מדובר באשם, וודאי לא באשם תורם".

"יש לראות את גרם המדרגות כמתחם אחד"

השופט גולדברג מציין כי ההחלטה התקבלה לאור "ההלכה שנקבעה לאחרונה בפרשת 'אליהו דהן'. באותה פרשה התובע נפל בגרם מדרגות שהיה חלק מהרכוש המשותף בבית משותף בן שתי קומות, כאשר בראשונה גרה אחותו ובקומה העליונה גר התובע. גרם המדרגות שבו נפל התובע שם הוא גרם מדרגות המוביל רק לדירתו הפרטית. ביה"ד הארצי קבע באותה פרשה, תוך מה שנראה כהרחבה מסוימת של הלכת רונן, כי גם כאשר מדובר בגרם מדרגות המוביל אל דירתו הפרטית של המבוטח, אין לראותו כחלק ממעונו הפרטי, שכן לא ניתן לקבוע כי מדובר בשטח הנמצא ב"שליטתו הייחודית" של המבוטח".

השופט הסביר כי "בפסק הדין  נקבע כי יש לראות בגרם המדרגות כמתחם אחד ולא ניתן לחלקו לחלקים המובילים את דירות שונות. כמו כן לא ניתן משקל לעובדה שהמבוטח שם ניקה את החלק בחדר המדרגות המוביל לדירתו ואילו אחותו ניקתה את החלק המוביל לדירתה".

בית הדין מציין כי היה נותן משקל משמעותי לטענת הנתבע כי מבחן הסיכון מחייב להגיע לתוצאה שונה. "שכן הוכח לנו כי התובעת היא זו שהציבה עציצי קקטוס לאורך המעקה, היא זו שניקתה את גרם המדרגות, לפחות בחלק העליון המוביל לדירתה, וחזקה עליה כי היא זו שיכולה הייתה או צריכה הייתה לדאוג לכך שיוסרו סיכונים מגרם המדרגות".

השופט גולדברג קבע כי לאור ההכרעה בפסק דין דהן אין לו אלא לקבל את טענת התובעת. מקל וחומר. "בפרשת דהן היה מדובר בגרם שהוביל רק לביתו של המבוטח ושהיה חלק מרכוש משותף. במקרה של התובעת מדובר בגרם מדרגות שחלקו משמש את כל תושבי המתחם ובאי ביתם. יש בו שער חיצוני מהמתחם לרחוב העליון ושוכנענו כי בראי הפסיקה בפרשת דהן, לא ניתן לראות בגרם המדרגות בו נפלה התובעת כחלק ממעונה הפרטי".

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
צוואה
צילום: canva

הבן טיפל ונשאר קרוב וקיבל את כל הירושה - האחים תבעו; מה קרה בסוף?

האב הוריש את המשק ונכסים נוספים לבן שטען כי היה הקרוב והמסור מבין כל ששת ילדיו, מה קבע השופט?

עוזי גרסטמן |

במושב שקט במרכז הארץ, בין חלקות חקלאיות ושבילים מוכרים היטב למי שחי בהם עשרות שנים, נחתמה לפני יותר מעשור צוואה שנראתה אז טבעית למדי. אב בן 86, אלמן, חתם בפני נוטריון על צוואה קצרה וברורה: כל רכושו - משק חקלאי וכספים - יועבר לאחר מותו לבן אחד בלבד, מתוך שישה. אותו בן התגורר בסמוך אליו, טיפל בו בשנותיו האחרונות, שמר שבת כמוהו, והיה בעיניו האדם היחיד שניתן לסמוך עליו שימשיך לשמור על המשק ולא ימכור אותו. אלא שכעבור שנים, לאחר פטירת האב, נהפכה אותה צוואה למוקד של מאבק משפטי ממושך, שבסופו קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב, ברוב דעות, כי הצוואה בטלה, משום שהאב לא היה כשיר להבין את טיבה במועד החתימה.

פסק הדין, שניתן באחרונה על ידי הרכב השופטים גרשון גונטובניק, עינת רביד ונפתלי שילה, עוסק בשאלה אחת מרכזית אך טעונה במיוחד: האם רצונו של אדם, כפי שהוא נתפש בעיני בני משפחתו וביטויו לאורך השנים, יכול לגבור על דרישת החוק לכשירות מלאה וברורה במועד החתימה על צוואה. במקרה הזה, התשובה שניתנה היתה שלילית.

האב, תושב מושב ותיק, נפטר ב-2019. עוד ב-2014, חמש שנים לפני מותו, הוא חתם על צוואה נוטריונית שבה נישל את כל ילדיו האחרים והוריש את מלוא עיזבונו לבן אחד בלבד. העיזבון כלל משק חקלאי במושב וכספים. לאחר מותו, ביקש אותו בן לקיים את הצוואה, ואילו אחיו ואחיותיו הגישו התנגדות. הם טענו כי כבר במועד עריכת הצוואה האב סבל מירידה קוגניטיבית משמעותית, עד כדי חוסר כשירות להבין את משמעות הציווי. עוד נטען להשפעה בלתי הוגנת ולמעורבות של הבן בעריכת הצוואה, אך הטענות האלה נדחו לבסוף ולא היוו את הבסיס להכרעה.

בית המשפט לענייני משפחה, שדן בתיק בתחילה, דחה את ההתנגדות וקבע כי הצוואה תקפה. השופטת סיגלית אופק קיבלה את עמדת הבן, תוך שהיא סוטה מחוות דעת של מומחה רפואי שמונה על ידי בית המשפט עצמו. אלא שהאחים לא השלימו עם ההכרעה, והגישו ערעור לבית המשפט המחוזי, שכאמור התקבל בסופו של דבר ברוב דעות. במרכז הדיון עמדה שאלת הכשירות. סעיף 26 לחוק הירושה קובע כי צוואה שנעשתה בזמן שהמצווה "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה", בטלה. הפסיקה פירשה זאת כדרישה לכך שהמצווה יהיה מודע לכך שהוא עורך צוואה, יבין את היקף רכושו, יכיר את יורשיו, ויהיה מודע להשלכות של החלטותיו על מי שהוא מדיר ומי שהוא מיטיב עמו.

הבדיקה הגריאטרית העלתה תמונה קשה

במקרה הנדון, מינה בית המשפט לענייני משפחה מומחה מטעמו, פרופ' שמואל פניג, פסיכיאטר, כדי שיחווה דעתו בדיעבד על מצבו הקוגניטיבי של האב במועד עריכת הצוואה. המומחה בחן מסמכים רפואיים שנערכו חודשים ספורים לאחר החתימה, ובהם בדיקה גריאטרית והערכת תלות של המוסד לביטוח לאומי. מסקנתו היתה זהירה אך ברורה: "יש סבירות רבה יותר שהמנוח היה בלתי כשיר לעריכת הצוואה". בהמשך הבהיר כי מדובר בסבירות של 55%-65% - מדרג נמוך יחסית, אך כזה שעולה על מאזן ההסתברויות הנדרש בהליך אזרחי. הבדיקה הגריאטרית, שנערכה בפברואר 2015, תיארה תמונה קשה: ירידה ניכרת בזיכרון, פגיעה בשיפוט, חוסר תובנה למצב, בעיות התמצאות ואף אבחנה של אלצהיימר. בהערכת התלות שנערכה חודש לאחר מכן צוין כי האב "לא מתמצא בבית", "לא תמיד מזהה את בנו", "יוזם יציאה מהבית" ואף הלך לאיבוד במושב. הבודקת ציינה כי הוא "סובל מאלצהיימר עם שטיון, חוסר שיפוט ותובנה" ונזקק להשגחה מתמדת.

צוואה
צילום: canva

הבן טיפל ונשאר קרוב וקיבל את כל הירושה - האחים תבעו; מה קרה בסוף?

האב הוריש את המשק ונכסים נוספים לבן שטען כי היה הקרוב והמסור מבין כל ששת ילדיו, מה קבע השופט?

עוזי גרסטמן |

במושב שקט במרכז הארץ, בין חלקות חקלאיות ושבילים מוכרים היטב למי שחי בהם עשרות שנים, נחתמה לפני יותר מעשור צוואה שנראתה אז טבעית למדי. אב בן 86, אלמן, חתם בפני נוטריון על צוואה קצרה וברורה: כל רכושו - משק חקלאי וכספים - יועבר לאחר מותו לבן אחד בלבד, מתוך שישה. אותו בן התגורר בסמוך אליו, טיפל בו בשנותיו האחרונות, שמר שבת כמוהו, והיה בעיניו האדם היחיד שניתן לסמוך עליו שימשיך לשמור על המשק ולא ימכור אותו. אלא שכעבור שנים, לאחר פטירת האב, נהפכה אותה צוואה למוקד של מאבק משפטי ממושך, שבסופו קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב, ברוב דעות, כי הצוואה בטלה, משום שהאב לא היה כשיר להבין את טיבה במועד החתימה.

פסק הדין, שניתן באחרונה על ידי הרכב השופטים גרשון גונטובניק, עינת רביד ונפתלי שילה, עוסק בשאלה אחת מרכזית אך טעונה במיוחד: האם רצונו של אדם, כפי שהוא נתפש בעיני בני משפחתו וביטויו לאורך השנים, יכול לגבור על דרישת החוק לכשירות מלאה וברורה במועד החתימה על צוואה. במקרה הזה, התשובה שניתנה היתה שלילית.

האב, תושב מושב ותיק, נפטר ב-2019. עוד ב-2014, חמש שנים לפני מותו, הוא חתם על צוואה נוטריונית שבה נישל את כל ילדיו האחרים והוריש את מלוא עיזבונו לבן אחד בלבד. העיזבון כלל משק חקלאי במושב וכספים. לאחר מותו, ביקש אותו בן לקיים את הצוואה, ואילו אחיו ואחיותיו הגישו התנגדות. הם טענו כי כבר במועד עריכת הצוואה האב סבל מירידה קוגניטיבית משמעותית, עד כדי חוסר כשירות להבין את משמעות הציווי. עוד נטען להשפעה בלתי הוגנת ולמעורבות של הבן בעריכת הצוואה, אך הטענות האלה נדחו לבסוף ולא היוו את הבסיס להכרעה.

בית המשפט לענייני משפחה, שדן בתיק בתחילה, דחה את ההתנגדות וקבע כי הצוואה תקפה. השופטת סיגלית אופק קיבלה את עמדת הבן, תוך שהיא סוטה מחוות דעת של מומחה רפואי שמונה על ידי בית המשפט עצמו. אלא שהאחים לא השלימו עם ההכרעה, והגישו ערעור לבית המשפט המחוזי, שכאמור התקבל בסופו של דבר ברוב דעות. במרכז הדיון עמדה שאלת הכשירות. סעיף 26 לחוק הירושה קובע כי צוואה שנעשתה בזמן שהמצווה "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה", בטלה. הפסיקה פירשה זאת כדרישה לכך שהמצווה יהיה מודע לכך שהוא עורך צוואה, יבין את היקף רכושו, יכיר את יורשיו, ויהיה מודע להשלכות של החלטותיו על מי שהוא מדיר ומי שהוא מיטיב עמו.

הבדיקה הגריאטרית העלתה תמונה קשה

במקרה הנדון, מינה בית המשפט לענייני משפחה מומחה מטעמו, פרופ' שמואל פניג, פסיכיאטר, כדי שיחווה דעתו בדיעבד על מצבו הקוגניטיבי של האב במועד עריכת הצוואה. המומחה בחן מסמכים רפואיים שנערכו חודשים ספורים לאחר החתימה, ובהם בדיקה גריאטרית והערכת תלות של המוסד לביטוח לאומי. מסקנתו היתה זהירה אך ברורה: "יש סבירות רבה יותר שהמנוח היה בלתי כשיר לעריכת הצוואה". בהמשך הבהיר כי מדובר בסבירות של 55%-65% - מדרג נמוך יחסית, אך כזה שעולה על מאזן ההסתברויות הנדרש בהליך אזרחי. הבדיקה הגריאטרית, שנערכה בפברואר 2015, תיארה תמונה קשה: ירידה ניכרת בזיכרון, פגיעה בשיפוט, חוסר תובנה למצב, בעיות התמצאות ואף אבחנה של אלצהיימר. בהערכת התלות שנערכה חודש לאחר מכן צוין כי האב "לא מתמצא בבית", "לא תמיד מזהה את בנו", "יוזם יציאה מהבית" ואף הלך לאיבוד במושב. הבודקת ציינה כי הוא "סובל מאלצהיימר עם שטיון, חוסר שיפוט ותובנה" ונזקק להשגחה מתמדת.