ב-1993, שלוש שנים לאחר שעלו לארץ, החליטו בני זוג והוריו של הבעל לרכוש יחד דירה. הנכס נרשם בטאבו על שם ארבעתם, והם ניצלו את ההטבות שניתנו לעולים חדשים. בפועל, הדירה שימשה מקום מגוריהם של בני הזוג ושלושת ילדיהם, בעוד שההורים עברו להתגורר במקום אחר זמן קצר לאחר הרכישה.​ בחלוף השנים, מערכת היחסים בין בני הזוג התערערה. באוקטובר 2018 הגישה האשה בקשה לצו הגנה נגד בעלה, בטענה כי הוא תקף אותה פיזית. הצו ניתן, ובני הזוג נפרדו. זמן קצר לאחר מכן, החלו הליכים משפטיים מורכבים בין האשה, הבעל והוריו, שעסקו בזכויות בדירה ובנכסים נוספים.

ההורים הגישו תביעה לפירוק השיתוף בדירה, בדרישה למכור אותה ולחלק את התמורה באופן שווה בין ארבעתם. מנגד, האשה טענה כי אף שהדירה נרשמה על שם ארבעתם, היא והבעל היו הבעלים האמיתיים, וההורים נרשמו רק כדי לקבל הטבות במשכנתה.​ בית המשפט לענייני משפחה באשדוד נדרש לבחון את נסיבות רכישת הדירה ואת כוונת הצדדים בעת הרכישה. הוא קבע בפסק הדין שפורסם כי, "הרישום הפורמלי אינו משקף בהכרח את הבעלות המהותית בנכס". בית המשפט התבסס על עדויות והוכחות שהוצגו בפניו, וקבע כי ההורים נרשמו כבעלים משותפים כדי לסייע בקבלת תנאי משכנתה טובים יותר, אך לא היתה להם כוונה להיות בעלי הנכס בפועל.

האשה טענה כי אף שבטאבו הדירה נרשמה על שם ארבעה אנשים, הרי שבפועל היא ובעלה בלבד היו הרוכשים האמיתיים. לדבריה, ההורים לא השתתפו במימון הרכישה או במשכנתה, והם נרשמו כבעלים, כאמור, רק מתוך שיקול פרקטי של קבלת הטבות לעולים חדשים ותנאים טובים יותר במשכנתה. האשה הביאה ראיות לכך שהיא והבעל התגוררו בדירה עם ילדיהם לאורך כל השנים, בזמן שההורים עזבו את הדירה זמן קצר לאחר הרכישה, ולמעשה לא חיו בה דרך קבע. לטענתה, הם גם לא מימנו שיפוצים, תיקונים, תחזוקה או תשלומים שוטפים כלשהם הקשורים לנכס. עוד טענה האשה כי היא זו שנשאה בעול הכלכלי של הבית - גם במהלך הנישואים וגם לאחר מכן - וההורים מעולם לא התייחסו לדירה כאל רכושם.

מנגד, ההורים טענו כי הרישום בטאבו משקף בעלות של ממש, וכי יש לפרק את השיתוף בדירה ולחלק את שווי התמורה ביניהם באופן שווה — כלומר רבע לכל אחד מהבעלים הרשומים. לטענתם, עצם הרישום המשותף מהווה הוכחה לכוונה להעניק להם חלק ממשי בדירה, ולכן לא ניתן לפסול את הרישום רק על סמך טענות בדבר כוונה אחרת. הם טענו כי תרמו "בצורה כלשהי" לרכישה, גם אם לא ניתן להצביע על הוצאה כספית מדויקת, וכי היתה הבנה משפחתית ברורה שהדירה שייכת לארבעת השמות הרשומים.

• כך נדחתה תביעה על דירה, כספים והוצאות קבורה
• פתק אחד הפך נכס של 15 מיליון שקל למוקד מחלוקת עזה
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

בפסק הדין נכתב גם כי, "הראיות מצביעות על כך שההורים לא התגוררו בדירה ולא השתתפו במימון רכישתה או בתחזוקתה". עוד צוין כי, "ההורים רכשו לעצמם דירה אחרת בעיר ב' בשנת 1999, מה שמעיד על כך שלא ראו עצמם כבעלי זכויות בדירה בעיר א'".​ לאור זאת, בית המשפט קבע כי הדירה שייכת לבני הזוג בלבד, והורה על פירוק השיתוף ביניהם בלבד. ההורים לא היו זכאים לחלק בתמורת המכירה.​

בנוסף, נדונה סוגיית הדירה האחרת, שנרכשה על ידי ההורים ב-1999. האשה טענה כי כספים משותפים שלה ושל הבעל שימשו לרכישת הדירה, ולכן יש לה זכויות בה. בית המשפט דחה טענה זו, וקבע כי, "לא הובאו ראיות מספקות לכך שכספים משותפים של בני הזוג שימשו לרכישת הדירה בעיר ב'".​ פסק הדין של סגנית הנשיא, השופטת ענת אלפסי, מדגיש את החשיבות של בחינת הכוונה האמיתית של הצדדים בעת רישום נכסים, ולא להסתמך אך ורק על הרישום הפורמלי. כפי שנכתב בהכרעת הדין שלה, "הרישום בטאבו הוא ראיה לכאורה לבעלות, אך ניתן לסתור אותו באמצעות ראיות המצביעות על כוונה שונה של הצדדים".

סוגיה נוספת שנדונה היתה חלוקת הנכסים והזכויות הסוציאליות שנצברו במהלך הנישואים. המומחה שמונה על ידי בית המשפט קבע כי על הבעל להעביר לאשה סכום כולל של 427,826 שקל, כדי להשוות את חלוקת הנכסים ביניהם.​

• חברת הארנק באילת: הערעור שהתקבל והזיכוי שנשלל
• המתנה של ארבע שעות הובילה לפיצוי של מיליונים
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• צוואה ביקשה לנשל אם לשמונה - בית המשפט התנגד

בפסק הדין של השופטת אלפסי צוין גם כי, "במקרים של סכסוכים משפחתיים, יש לבחון את התנהלות הצדדים וההסכמות שהיו ביניהם, גם אם לא נחתמו הסכמים פורמליים". בית המשפט הדגיש את הצורך בהבנת ההקשר המשפחתי והנסיבות הייחודיות של כל מקרה.​ המקרה הנוכחי מדגיש את המורכבות של סכסוכים משפחתיים הנוגעים לרכוש ונכסים. הוא ממחיש את החשיבות של תיעוד והסכמות ברורות בין בני משפחה בעת רכישת נכסים, כדי למנוע מחלוקות עתידיות.​

האם הרישום בטאבו לא קובע באופן סופי את הבעלות בדירה?

לא בהכרח. כפי שנקבע בפסק הדין, הרישום בטאבו מהווה ראיה לכאורה לבעלות, אך ניתן לסתור אותו באמצעות ראיות שמצביעות על כוונה שונה של הצדדים בעת הרכישה. במקרה זה, בית המשפט שוכנע כי רישום ההורים נעשה לצרכים טכניים בלבד ולא שיקף בעלות ממשית.

האם עצם העובדה שאדם נרשם כבעל דירה מקנה לו אוטומטית זכויות קנייניות?

לא. הפסיקה קובעת כי יש להבחין בין "רישום פורמלי" לבין "כוונת שיתוף קניינית". אם אדם נרשם כבעלים, אך לא הוכח כי היתה לו כוונה ממשית לשתף בבעלות - הרישום עלול להיחשב ככזה המשקף מצג חיצוני בלבד. במקרה הנ"ל, ההורים נרשמו רק כדי לשפר תנאי הלוואה, ולכן לא קיבלו זכויות מהותיות.

מה החשיבות של עדות הבעל לשעבר במקרה הזה?

עדות הבעל לשעבר היתה בעלת משקל משמעותי מאוד. הוא אישר שהוריו נרשמו לצורכי נטילת משכנתה בלבד, ולא התכוונו להחזיק בזכויות בדירה. מכיוון שמדובר בבן משפחה, העדות שלו נתפשה כמהימנה, בייחוד לאור העובדה שהיא פעלה נגד האינטרס של הוריו, והיתה עקבית עם שאר הראיות.

האם ניתן היה למנוע את הסכסוך מראש?

סביר מאוד שכן. אם הצדדים היו חותמים על הסכם מסודר שמבהיר את מהות הרישום ומפרט את חלוקת הבעלות בפועל, ניתן היה למנוע את המחלוקת. דווקא העובדה שלא נערך הסכם בין בני המשפחה, אפשרה פרשנויות שונות לכוונות הצדדים בעת הרכישה.

האם מדובר בתופעה מוכרת — רישום בני משפחה לצורך קבלת הטבות?

כן, זו תופעה מוכרת במציאות הישראלית, בעיקר בשנות ה-90 כשעולים חדשים יכלו לקבל תנאי משכנתה משופרים. משפחות רבות רשמו אז בני משפחה על הנייר בלבד, מבלי שהתכוונו לשיתוף אמיתי. פסק הדין מהווה תמרור אזהרה לכך שרישום כזה עלול להוביל למחלוקות משפטיות סבוכות שנים רבות לאחר מכן.

מה היה עשוי לקרות אם ההורים כן היו משתתפים חלקית במימון?

במקרה כזה היה על בית המשפט לבחון את שיעור ההשתתפות שלהם ואת כוונתם - האם ראו עצמם כבעלים או כמשקיעים בלבד. ייתכן שהשתתפות ממשית במימון או הוכחות לכוונת שיתוף אמיתי היו משנות את תוצאת פסק הדין, לפחות לגבי חלק מהדירה.

האם היה ניתן להחיל במקרה הזה את עקרונות של חזקת השיתוף?

חזקת השיתוף מתקיימת לרוב בין בני זוג, ולא בין הורים לילדיהם. לכן בית המשפט לא החיל אותה על ההורים, אלא בדק את הבעלות לפי דיני הקניין הכלליים. בין בני הזוג עצמם כן הוחל עקרון זה, והדירה חולקה רק ביניהם.