שיא חדש לזהב; הערכת פינוטק: מחיר הזהב יגיע ל-1000 דולר לאונקיה
הזהב ממשיך לעלות ופרץ היום את מחסום ה- 900$ לאונקיה. כעת נסחר הזהב סביב- 914$ לאונקיה, עלייה יומית של כמעט שני אחוזים.
לדברי לירן קפלוטו, אנליסט בכיר בחדר העסקאות של פינוטק, עלייה דרמטית זו ניתן לייחס לשתי סיבות עיקריות שהמשותף להן הוא השימוש בהשקעה בזהב ככלי גידור: הראשונה היא היחלשות הדולר. "המשקיעים הגדולים מחפשים השקעה על מנת לנסות ולשמר את הערך הריאלי של הדולר הצונח ולכן פונים לכיוון הזהב, כאשר רכישת הזהב מגדרת את ערכו של הדולר" אומר קפלוטו.
הסיבה השנייה לעליית קרנו של הזהב היא העלייה במחירי הסחורות בכל העולם. "סחורות רבות רושמות עליות מחירים בשנה האחרונה, דבר המביא ללחץ של אינפלציה כאשר הזהב משמש כלי גידור מפניה ומפני שחיקה ועליות מחירים", מוסיף קפלוטו.
לצורך ההשוואה, רק לפני שלושה ימים, ביום חמישי האחרון, היה מחירו של הזהב 892$ לאונקיה. במהלך סוף שבוע אחד, התייקר הזהב ב- 15 דולר. יתרה מכן, בסוף חודש אוגוסט, קצת פחות מ-5 חודשים, היה מחירו של הזהב 657$, זאת אמרת- נסחר בפחות 250 דולר מהיום.
לדברי קפלוטו, המרוויח העיקרי מעליות מחירי הזהב הוא המטבע האוסטרלי, האוזי. המטבע האוסטרלי מושפע מאוד מהתייקרותו של הזהב, מאחר ובאוסטרליה מכרות זהב רבים. הכלכלה המקומית נשענת בעיקר על הרווח מסחורות אלו, ולכן לאוזי קורלציה ישירה עם מחירי הזהב. ככל שאלו עולים, כך גם מתחזק המטבע האוסטרלי שכעת נסחר סביב 0.8990 אל מול הדולר, עליה של כ 10% בארבעה חודשים.
צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?
מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים
שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.
הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי, בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.
מדינה על הנייר, כיבוש במציאות
הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.
הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.
ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.
