עובדות וטענות:

התובעת היא תאגיד אשר התאגד לפי חוקי פדרציית רוסיה, ומקום מושבה במוסקווה רוסיה. התובעת עוסקת בייצור, הפצת סרטים, ומכירת זכויות ביצוע בפומבי שלהם, והיא בעלת מלוא הזכויות הבלעדיות בסדרת תכניות טלוויזיה. הנתבעת הינה הבעלים והמפעיל של ערוץ 9 ישראל פלוס – ערוץ טלוויזיה הייעודי ברוסית.

עם תחילת הפעלת ערוץ 9, ביקשה הנתבעת לרכוש מהתובעת רישיון לשידור סידרת תכניות טלוויזיה. הצדדים ניהלו מו"מ אשר נוהל באמצעות הטלפון ובאמצעות דואר אלקטרוני. ליבה של המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה האם נכשל המו"מ או שמא הסתיים בהצלחה; האם נחתמה רק טיוטת הסכם או שמא נחתם הסכם המחייב לכל דבר ועניין; האם הייתה גמירות דעת של הצדדים בקשר להסכם ולתוקפו המחייב בין הצדדים.

התובעת טוענת, כי לאחר שתם שלב המו"מ, הנתבעת לא חתמה על טיוטת ההסכם, ולא השיבה העתק חתום של טיוטת ההסכם; משכך, לא נכרת הסכם בין הצדדים. הנתבעת אף לא שילמה את התמורה על פי ההסכם וחרף זאת, שידרה את אחת התוכניות ביום 31.12.02. בכך, נטען, הופרה זכות היוצרים של התובעת. כן נטען, כי הגדילה הנתבעת לעשות בכך ששבה ושידרה את התוכנית המפרה בשני מועדים נוספים, ביום 4.12.04 וביום 5.12.04. אי לכך, הפרה הנתבעת את זכויות התובעת בתכנית הטלוויזיה שלוש פעמים ביודעין ובכוונת מכוון. מכאן, תביעתה בעוולה של הפרת זכויות היוצרים, עוולת הגזל ועשיית עושר ולא במשפט.

דיון משפטי:

כב' הש' ד' מארק-הורנצ'יק:

שתי דרישות מהותיות צריכות להתקיים כדי שהצהרות רצון של הצעה וקיבול אכן יהוו חוזה והן "גמירות הדעת" ו"מסויימות". הצדדים במהלך המו"מ ביניהם הגיעו לנוסח מוסכם, אשר נוסח ע"י הנתבעת, ואשר כלל את כל התנאים המסחריים והמשפטיים שהוסכמו בין הצדדים. הנוסח כולל את שמות הצדדים, שמות התוכניות, מועדי השידור, התמורה, מועדי התשלום, סעיפי איחור בתשלומים, וכל יתר הפרטים החיוניים לביצוע ההסכם. רכיב המסויימות – מתקיים אפוא. התובעת חתמה על ההסכם ביום 18.12.02 ושיגרה עותק חתום לנתבעת, אולם זו לא השיבה לה עותק חתום.

עפ"י הפסיקה, חתימה היא ביטוי מן המעלה הראשונה לקיומה של גמירות דעת לכריתת חוזה. מסמך ללא חתימה יוצר חזקה כי אינו מחייב. כדי לסתור את החזקה יש צורך בראיות משמעותיות, דוגמת קיום בפועל, מלא או חלקי, של החוזה, מצדו של מי שלא חתם. הוא הדין אם אותו צד נאות לקבל ביצוע מלא או חלקי של החוזה מן הצד האחר. בפסיקה אף נקבע, כי במקרה אשר בו יודע הצד אשר לא חתם על ההסכם את מלוא תוכנם של תנאי ההסכם, לרבות החיובים הכספיים המוטלים עליו, התמורה אותה עליו לשלם ותנאיה בגין קבלת הרישיון/הסחורה/השירות – יש לפרש את שתיקתו בנסיבות המצביעות על "גמירות דעתו", והעשויות להעניק להן משמעות פוזיטיבית; הליכי מו"מ בין הצדדים – אוצלים על פירוש השתיקה כ"התנהגות אחרת", כמשמעותה בסעיף 6(א) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג–1973.

בענייננו, הוכח בראיות הנתבעת, כי נעשה מצידה ניסיון לשלם לתובעת על פי ההסכם. הנתבעת שיגרה בהעברה בנקאית תשלום בסך 1,400$ ביום 31.12.02 לחשבון התובעת במוסקבה. סעיף 5 להסכם קובע כי הרישיון לשידור, ניתן לנתבעת למשך שנתיים, ובתנאי שמלוא התשלום, 1400$, ישולם לפני יום 31.12.02. כאשר משתמעת מהסכם דרישת מעשה לביצוע ההסכם או להתנהגות אחרת כתנאי לתוקפו - הרי ההסכם משתכלל עם ביצוע המעשה או התרחשות ההתנהגות. אלה מקיימים בעת ובעונה אחת שני יסודות של הקיבול – הם מהווים תחליף להודעת הקיבול, והם ממלאים גם אחר הדרישה ל"גמירת דעת", בהעידם על כוונת הנתבעת להתקשר עם התובעת בהסכם ואף מהווים חלק מקיום ההסכם גופו. במעשיה, נקטה הנתבעת בדרך של התנהגות, תוך נקיטת האמצעי הקבוע בהסכם, אותו ניסחה בעצמה. התשלום אותו ביצעה ביום 31.12.02 מהווה את אותן "נסיבות נוספות" הדרושות בנוסף על שתיקתה, היעדר החתימה, על מנת שתוכח הטענה, כי הייתה לה "גמירות הדעת" לביצוע ההסכם אשר אכן השתכלל.

שאלה אחרת היא, האם אותו תשלום שבוצע על ידה, היה על פי הוראותיו של ההסכם, והאם אכן ביצעה הנתבעת את התשלום הראשון.

סעיף 5 להסכם קובע את מנגנון התשלומים שעל הנתבעת לשלם לתובעת בגין הרישיון. מנהל הנתבעת העיד, כי על התשלום הראשון להתבצע עד ליום 31.12.02. התשלום הוגדר בסעיף 9 ככזה המבוצע בהעברה בנקאית לחשבונה של התובעת. יוצא אפוא כי התשלום שבוצע, הינו תשלום הממלא באופן מלא ומדויק את הוראות ההסכם בעניין זה. עם זאת, אישור הבנק לתשלום האמור הוא מיום 2.1.03 ואין בו כל ציון כי הסכום הועבר לחשבון הנתבעת ביום 31.12.02. על פי עדות מנהל התובעת, התקבל ביום 3.1.03 סך של 1,400$, ללא תשלום המע"מ. קרי, תשלום חסר על פי ההסכם. כך גם לא הציגה הנתבעת ראייה כי הודעתה לתובעת בדבר העברת התשלום הגיע ליעדה, ועל דבר ההעברה הבנקאית נודע לתובעת רק ביום 5.1.03.

על פי הוראות סעיף 5 להסכם, הזכויות לשידור נכנסות לתוקף אך ורק אם יבוצע התשלום לפני 31.12.02. הנתבעת עצמה מודה כי התשלום לא בוצע על ידה לפני 31.12.02 ובכל מקרה, הועבר על פי ערך מטבע של יום 3.1.03. הנתבעת לא הוכיחה, כי מסרה הודעה לתובעת בדבר העברת התשלום ב-31.12.02 או למחרת היום. מכאן, שהתשלום לא בוצע במועד, ונדחית טענת הנתבעת כי עם הוכחת ביצוע ההעברה הבנקאית מוכחת עמידתה בהוראות ההסכם לעניין ביצוע התשלום הראשון. כך גם יש לדחות הטענה, לפיה בוצע התשלום הראשון במועד וזאת מאחר והפרשנות הנכונה לקביעה, כי גם איחור של עד 15 ימים בביצוע תשלום אינו יכול להוות עילה לביטול הרישיון, איננה כי יש לנתבעת בכל מקרה 15 "ימי חסד" לתשלום הראשון. אלא, כי לגבי התשלום הראשון – אין סעיף ארכת ימי החסד חל. כך גם העיד מנהל הנתבעת.

כן נטען, כי קימת סתירה בהסכם, לפיה בעוד סעיף 5 קובע כי התשלום יבוצע לפני 31.12.02, סעיף 9 קובע כי התשלום יבוצע עד לא יאוחר מיום 31.12.02. נקבע, כי כאשר באים לפרש חוזה, הלכה היא כי חוזה מתפרש לפי אומד דעת הצדדים, הנבחנת בראש ובראשונה לפי לשון החוזה עצמו, ואם הדבר אינו מספק, נבחנת כוונת הצדדים גם על פי נסיבות כריתתו. נסיבות כריתתו של החוזה הן לרבות בחינת מיהו אשר ניסח את החוזה ובענייננו, הנתבעת. כידוע, הכלל במקרה של ספק בפרשנות חוזה הוא כי יש לפרשו כנגד מנסחו. לפיכך, נקבע כי המועד האחרון לתשלום הוא זה הקבוע בסעיף 5, ולא בסעיף 9. דהיינו, המועד שלפני 31.12.02. על כן, התשלום שבוצע ע"י הנתבעת ביום 31.12.02 וזוכה בחשבון התובעת ביום 3.1.03 איננו תשלום שבוצע על פי הוראות ההסכם. משלא עמדה הנתבעת בתנאי יסודי של ההסכם ולא שילמה את המגיע ממנה במועד – הרי שעמדה לתובעת הזכות לבטל את ההסכם ולאלתר. הודעת התובעת מיום 5.1.03 בדבר ביטול ההסכם ניתנה כדין.

זניחות ההסכם על ידי הנתבעת: התובעת אף טענה, כי ההסכם בין הצדדים פקע מחמת זניחתו על ידי שני הצדדים. טענה זו הועלתה על ידי התובעת בכתב הגנתה לתביעה שכנגד. כאמור, ביום 5.1.03 הודע לנתבעת, כי ההסכם בטל לאור מחדליה. הנתבעת השיבה על מכתב זה ביום 27.1.03 בהודעה שהיא כביכול עומדת על קיומו של ההסכם. מאז אותו יום ועד למועד שני השידורים הנוספים ששידרה הנתבעת במהלך חודש דצמבר 2004, הנתבעת לא עשתה דבר על מנת לקיים את ההסכם או לדרוש מהתובעת לקיימו. הנתבעת לא פנתה בפנייה כלשהי לתובעת מאז ועד היום. הנתבעת אף לא הציעה לשלם ולא שילמה את התשלום שהוחזר לה על ידי התובעת עוד בינואר 2003; הנתבעת לא שילמה, ואף לא עשתה כל ניסיון לשלם סכום נוסף של 1,400$ או איזה חלק ממנו, אותו היא הייתה חייבת לשלם על פי ההסכם, לפני יום 31.3.03. הנתבעת לא פעלה על מנת לקבל את יתרת התכניות על פי ההסכם. התובעת לא עשתה כל פעולה משפטית על מנת לעמוד על קיומו של ההסכם ולאכוף אותו, לא שלחה מכתב מטעם עו"ד מטעמה, ולא הגישה תביעה משפטית. חלוף הזמן ואי עשייה במסגרתו, חוסר מעש ושתיקה באים בגדר התנהגות הנתבעת לפי סעיף 6 לחוק החוזים (חלק כללי), המבטאים הסכמה בהתנהגות לביטול החוזה. משכך, קמים כלפי הנתבעת השתק ומניעות מלטעון כנגד התנהלותה של התובעת אשר לכאורה לא קיימה חובה מפורשת אשר מטיל עליה ההסכם בסעיף 9, לפיו מחויבים הצדדים במקרה של מחלוקת לנסות ולפתור תחילה את המחלוקת ביניהם. בהתנהגותה, זנחה הנתבעת את ההסכם – וזה פקע באופן הדדי לאור זניחתו.

הפרת זכויות היוצרים ע"י הנתבעת: אין חולק כי כל זכויות היוצרים בתכנית ששידרה הנתבעת בערוץ ישראל פלוס הן בבעלות התובעת. משנקבע, כי התובעת ביטלה את ההסכם כדין, ואף התקבלה טענתה כי ההסכם פקע מחמת זניחתו על ידי הנתבעת – הרי שהנתבעת אשר שידרה את התכנית בלא שיש בידיה רישיון כדין מאת התובעת לשידור התוכנית – הפרה את זכויות היוצרים של התובעת בשלושה מועדים שונים.

עפ"י סעיף 35(1) לחוק זכות יוצרים 1911, הפקת יצירה קולנועית באה בגדרה של הגדרת יצירה דרמטית. חוק זכויות יוצרים ומבצעים (קלטות) (תיקוני חקיקה), תשנ"ו–1996 קובע, כי לבעל זכות היוצרים ביצירה יש זכות ייחודית להשאיל ולהשכיר לצורכי מסחר קלטת שבה טבועה היצירה או חלק מהותי ממנה ולפיכך, שידור של קלטת שבה טבועה יצירה המבוצעת ללא הרשאה מאת בעל זכות היוצרים מהווה הפרה של זכות היוצרים. הגם שהוראת סעיף 35(1) הנ"ל אינה מתייחסת לטכנולוגיות של זכות השידור, או זכות העברה בכבלים, הפרשנות הרחבה המתחייבת מניסוחו המיושן של החוק, כוללת בה העברה באמצעות כבלים כביצוע של יצירה. מכאן, שביצוע שידור בפומבי של התוכנית על ידי הנתבעת מהווה הפרת זכויות היוצרים של התובעת בתוכנית המפרה.

סעיף 3(א) לפקודת זכויות יוצרים 1911 שכותרתו פיצויים ללא הוכחת נזק קובע פיצוי בשיעור שלא יפחת מ-10,000 ש"ח ולא יעלה על 20,000 ש"ח. בשאלת היחס בין מספר ההפרות לבין שיעור הפיצויים הסטטוטוריים הקבוע בסעיף 3(א) לפקודה קבעה הפסיקה, כי אפשר לקבוע מספר פעמים פיצוי, רק מקום בו הנתבע או הנתבעים הפרו מספר זכויות יוצרים אשר תובעים בגין הפרתן. מאחר ובענייננו ההפרה החוזרת הייתה של אותה זכות יוצרים המתייחסת לאותה יצירה. אין המדובר בהפרה חוזרת של זכויות יוצרים שונות של אותה יצירה ויש לראות בביצוע השידורים החוזרים לעניין הפיצוי הסטטוטורי כזכות מופרת אחת ולא יותר.

כן נקבע, כי הפרת זכות היוצרים בידי הנתבעת עולה גם כדי גזל המוניטין של התובעת כמשמעותו בסעיף 52 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) וכי לא יכולה לעמוד לה הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 53 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). בנוסף נקבע, כי עפ"י הפסיקה אשר הכירה בעילת עשיית עושר ולא במשפט בפעולה של הפרת זכות יוצרים, כך גם בענייננו.