בשלהי שנת 2004 ניתן פסק דין מנחה (אך לא בהכרח תקדימי) בבית משפט השלום בחיפה, בתיק אזרחי מספר 20059/97.

מדובר במקרה שבו התקשרו התובעים חזי שקלים ושולמית שקלים (להלן; "שקלים") עם ציון איתן ורוזה איתן (להלן; "איתן") בהסכם בלתי שגרתי, שנשא את הכותרת "הסכם הלוואה" אך במהותו (ואף על פניו) היה הסכם מכר.

באותו הסכם, שנחתם ביום 25.9.1990, התחייב איתן להלוות לשקלים סכום של 202,000 ש"ח (שווה ערך ל-100,000 $), צמוד לשער הדולר ובצרוף ריבית של 7% לשנה, כשהריבית אמורה להיות משולמת בדרך של מתן הרשאה לאיתן להתגורר בדירה שנבנתה בחיפה ע"י שקלים. בנוסף לכך, התחייב שקלים לפרוע לאיתן את ההלוואה ביום 1.9.1993, בדרך של העברת הזכויות בדירה האמורה, כנגד תשלום נוסף של 17,500 $.

אין צורך להיות מומחה מס ו/או משפטן דגול על מנת להגיע למסקנה כי תוכנו הכלכלי של ההסכם במקרה זה שונה עד למאוד מכותרתו, ואין מדובר בהלוואה אלא במכר. ניתן אף להניח (בהתבסס על העובדות הרלוונטיות) כי שקלים חפץ "להזיז" את תאריך מכירת הדירה למועד מאוחר יותר, על מנת שיהיה באפשרותו לקבל פטור ממס שבח (לאחר שתחלוף תקופת הצינון שהתבקשה בשל מכירת דירת המגורים הקודמת, שנמכרה בפטור ממס).

דא עקא, שרשויות המס נוהגות (וזכאיות) לפרש את ההתקשרויות הללו בהתאם למשמעותן הכלכלית, ומלכתחילה היה כמעט ברור לצדדים - גם על סמך תקדימים משפטיים - כי מנהל מס שבח לא "יקנה" את הלבוש המפוקפק של ההתקשרות, ויראה בה הסכם למכירת הדירה.

על רקע הדברים הללו, ככל הנראה, נכללו בסעיף 6 להסכם הוראות אלו:

"המלווה ישא בכל ההוצאות הכרוכות בהעברת הזכויות בדירה, לרבות תשלום מס שבח במידה ויחול.

למרות האמור לעיל, לא ישא המלווה בתשלום מס שבח במידה וחובת תשלומו נגרמה עקב מעשה ו/או מחדל של הלווה, שלא בהתאם למוסכם בין הצדדים לפי הסכם זה".

ואכן, כפי שניתן היה לשער מלכתחילה, קבע מנהל מס שבח כי מדובר בהסכם מכר ולא בהסכם הלוואה, וכפועל יוצא מכך הוטל מס שבח על העסקה.

שקלים מצא איפוא לנכון לתבוע את נזקיו (שיפוי בגין החיוב במס, הוצאות ופיצוי בגין עוגמת נפש), והגיש את התביעה נגד איתן, נגד עורך הדין שייצג אותו (להלן; "יועץ א'") ונגד עורך הדין שייצג את איתן (להלן; "יועץ ב'"). היועצים, מצידם, הזדרזו להגיש הודעת צד ג' נגד חברת הביטוח איילון, הנסמכת על פוליסת הביטוח לאחריות מקצועית לעורכי דין.

בפסק הדין, שניתן ע"י השופטת ג. כנפי-שטייניץ ביום 19.12.2004, נקבעו הלכות אלו:

1.ניתן להניח כי הצדדים ידעו היטב שהתקשרו בעסקת מכר, וכי מדובר בחוזה שנערך למראית עין בלבד.

2.על כן, הסכם ההלוואה, על כל תניותיו, הינו הסכם שאיננו משקף כל עיקר את הסכמת הצדדים, וככזה הינו בטל ואין בכוחם של התובעים לאכפו.

3.בדרך כלל, יצא עורך הדין ידי חובתו, כלפי הלקוח, בכך שהסביר היטב ללקוח את משמעותו של ההסכם, תניותיו והסיכונים שזה נושא עמו. ואולם, כאשר מדובר בחוזה מכר שהוסווה כחוזה הלוואה, מתוך מטרה ברורה לחמוק מתשלום המס, אמור עורך הדין להעמיד את לקוחו על חומרת העניין ולעשות כל אשר לאל ידו כדי למנוע מלקוחו להתקשר בהסכם כזה.

4.השתתפותו הפעילה של יועץ א' בהסכם, אף אם הזהיר את שקלים בדבר סיכוני המס, ודרישותיו להרחיק משקלים את הסיכון לתשלום מס השבח, מנעה מסר חד-משמעי שכזה ועל כן יש להטיל גם עליו אחריות לנזק, בשיעור של 30%.

5.אין להטיל אחריות על יועץ ב', שכלל לא ייצג את שקלים.

6.אין להטיל אחריות על איתן (שכן חוזה ההלוואה בטל, ואין בכוחו של שקלים לאכפו על איתן).

7.חוזה הביטוח מעניק לעורך הדין כיסוי ביטוחי מפני הפרת חובה מקצועית, שמקורה במעשה רשלנות, טעות או השמטה, אך לא יותר מכך.

אין לדרוש מחברת הביטוח להיות אחראית לסיכונים נוספים, כגון השתתפותו של עורך הדין (יועץ א') בעריכת חוזה שאיננו מבטא את ההתקשרות האמיתית בין הצדדים, למרות שהיה מודע למהותה האמיתית של העסקה.

בהקשר זה אף ראה לנכון בית המשפט לכלול בפסק הדין ציטוט מדברי בית המשפט בעניין אחר (ברש נגד עו"ד גד ירדני, ע"א 759/81) ואלו הם:

"...ראויה דרך מחתרת עקלקלה זו לכל גינוי, ועל אחת כמה וכמה כשהיא ננקטת ע"י עורך-דין, כשהוא משתמש בה לקידום ענייניו הפרטיים על חשבון קופת המדינה. לעורכי הדין תפקיד וחלק בהשלטת שלטון החוק במדינה. עורך-דין המשתמש כך בידע המקצועי שלו, כשהוא נהנה מהאמון של מערכת המשפט והמינהל, מועל בתפקידו ומועל באמון הניתן בו".

על כן, קבע בית המשפט כי יועץ א' אינו זכאי לקבל שיפוי מכוח הפוליסה, בין אם מחמת העובדה שהסיכון שהתממש איננו מן הסיכונים המכוסים בה, ובין מחמת העובדה כי פעולתו (של יועץ א') מהווה משום "מעילה באמון", המוחרגת בפוליסה.

אנו קוראים על כן לכל הנוגעים בדבר להפנים את השלכות פסק הדין שניתן במקרה זה, ובאשר ליועצים שמוצאים עצמם "אנוסים" להעניק ללקוחותיהם שירותי ליווי משפטי - מוטב שיצטיידו מבעוד מועד במסמך מפורש, המוכיח באותות ובמופתים את ניקיון כפיהם.