העלימו הכנסות של 3 מיליון שקל - מה החליט בית המשפט?
בית משפט השלום בחיפה דן היום בבקשת מעצר של האחים משה ורונן יעקב, בחשד להשמטת הכנסות בסכום של כ-3 מיליון שקל מעסקת מכירת מניות. זאת, תוך ניצול פטור ממס עבור תושב חוזר ותיק של אחד מהם, בכדי להתחמק מתשלום מס.
פקיד שומה חקירות חיפה והצפון שהגיש את בקשת המעצר, מצא כי השניים, בעלים של חברת "איזיטק בע"מ" העוסקת בפיתוח תוכנות, מכרו בשנת 2011 טכנולוגיה לחברה בשם RPJV הרשומה בקפריסין תמורת מניות בחברה. מניות אלה נרשמו לטובת משה יעקב, וקבלתם לא דווחה לרשות המסים כנדרש בחוק. בנוסף, באותה שנה נמכרו מניותיו בחברת "איזיטק" של רונן לאחיו, משה, כאשר עסקה זו לא דווחה גם היא לרשות המסים ולא שולם בגינה המס הנדרש.
מבקשת המעצר עלה כי בשנת 2017 מניותיו של האח משה בחברת RPJV נמכרו תמורת מיליון אירו, וכי החשודים הציגו מצג לפיו משה יעקב מחזיק בנאמנות 80% ממניות אלו עבור אחיו רונן שהינו תושב חוזר ותיק החל משנת 2009 ולכן זכאי לפטור של 10 שנים על הכנסות שנבעו לו מחוץ לישראל, זאת כדי להתחמק מתשלום מס על מכירת המניות, שמקורן בחברה הרשומה בקפריסין.
השופט אבישי קאופמן מבית משפט השלום בחיפה שחרר את החשודים בתנאים מגבילים שכללו ערבות עצמית על סך 100,000 שקל כל אחד, וערבות צד ג' על סך 200,000 שקל כל אחד.
- המחלוקת החלה ברשת, והדיון בה יוכרע בירושלים
- ניצחון לבעלי הדירות: עיריית ת"א דרשה להחליף את החלונות, ביה"מ דחה אותה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
עו"ד תמיר קלדרון ממשרד דורון, טיקוצקי, קנטור, גוטמן, נס, גרוס ושות', המייצג את משה יעקב, מסר: "צר לנו שעניינו של מר יעקב הגיע לכדי חקירה פלילית מקום בו מדובר באי הבנה של פקיד השומה את מהות העסקה המדוברת. פרסום דבר מעצרו של מר יעקב עושה לו עוול גדול ואנו משוכנעים כי החקירה תסתיים ללא כלום לאחר שיתבררו מלוא העובדות בפני רשויות המס".
- 3.אוילשופטים כאלה במדינה - הפשע חוגג!!! (ל"ת)אביקול 10/05/2023 16:04הגב לתגובה זו
- 2.אחד 10/05/2023 08:20הגב לתגובה זושואל בשביל חבר
- 1.אנונימי 09/05/2023 17:50הגב לתגובה זוהמס הכנסה הם הגנבים הכי גדולים את זה רק שחכו לציין
בית המשפט חייב דוד להשיב לאחיינית יותר מ-220 אלף שקל
השופטת עפרה גיא מבית המשפט לענייני משפחה קבעה כי המנוח הפקיד בידי אחיו סכום משמעותי מכספי הירושה שקיבל מאמו, וכי הדוד הודה בהחזקת הכספים בשיחות מוקלטות ואף חזר ואמר למנוח “זה הכסף שלך”. גרסתו שלפיה תמך כלכלית באחיו ושהסכומים נועדו לקיזוז נדחתה. בית
המשפט חייב אותו להעביר לאחיינית 221,342 שקל, בתוספת הוצאות ושכר טרחה
הפרשה הבאה החלה שנים לפני שהתגלגלה לבית המשפט, בתוך סבך משפחתי טעון, רגשות מעורבים וחשדנות שגברה והלכה ככל שחלפו הימים. אדם מבוגר, מוגבל בניידותו, מצא עצמו תלוי במשפחתו לאחר גירושיו, כשחייו מתנהלים בין דירת אמו לבין מוסד סיעודי. מאחורי הקלעים התנהל מסלול כספי מורכב, שבמרכזו סכום משמעותי שקיבל המנוח מעיזבון אמו. הכסף הופקד בידי אחד מאחיו, שהיה בנקאי, מתוך אמון, מתוך תקווה שאותו אח יסייע, ישמור וינהל את הכספים למענו. אלא שהאמון התערער, ועם מותו של המנוח נהפכה התחושה לחשד ממשי.
האחיינית, שהיתה הקרובה ביותר למנוח בשנותיו האחרונות, נותרה לבדה להתמודד עם המורשת הכלכלית שהותיר אחריו. בצוואתו קבע אביה כי כל רכושו עובר אליה, ובמקביל ציין מפורשות כי סכום של 256,442 שקל הופקד בידי אחיו, וכי נכון למועד עריכת הצוואה נותרו בידי אותו אח 221,342 שקל. ואולם בעוד שבצוואה העניין היה ברור לחלוטין, המציאות שאחרי הפטירה היתה שונה, טעונה ומעורפלת הרבה יותר. האח הכחיש, טען שלא קיבל דבר, טען שהמנוח הוא זה שהיה חייב לו ואף טען כי תמך בו לאורך שנים. אלא שהראיות הצביעו על תמונה אחרת. ובעיקר, קולו של המנוח עצמו.
בפסק דין מקיף המשתרע על פני עשרות עמודים קבעה השופטת עפרה גיא כי הראיות, ובראשן ההקלטות והתיעוד בכתב ידו של הדוד עצמו, מוכיחות כי הכסף אכן הופקד בידיו. יתרה מכך, בית המשפט קבע כי הדוד הודה בכך “בקולו”, ושב ואמר למנוח באותה שיחה: “זה לא שלי, זה שלך, זה שלך”. בסופו של דבר קבע בית המשפט כי על הדוד להעביר לאחיינית את הכספים שהפקיד אביה אצלו. לצד זאת, דחתה השופטת גם את טענות הקיזוז וטענות אחרות שהעלה הדוד, וקבעה כי גרסתו אינה סבירה, אינה נתמכת בראיות וסותרת את הממצאים הברורים שעלו מהתיק.
האם הכספים אכן הופקדו אצל האח?
הסיפור נפרש תחילה ברקע עובדתי שהשופטת הגדירה כבלתי שנוי במחלוקת. המנוח נפטר ב-2019 והותיר אחריו צוואה שנערכה ב-2018. בצוואה הוא ציין במפורש כי הפקיד אצל אחיו סכום של 256,442 שקל, וכי לאחר משיכות שנעשו לאורך תקופה, נותרו בידיו 221,342 שקל. צו קיום צוואה ניתן ב-2020. מה שעמד לדיון לא היה קיומה של הצוואה, אלא השאלה האם הכספים אכן הופקדו אצל האח, כפי שטען המנוח בצוואתו, או שמא מדובר בטעות, או באמירה שאינה מתיישבת עם המציאות, כפי שטען הנתבע.
- שבו לגור יחד אחרי הגירושים - האם האשה תירש אותו?
- צוואת של קשיש בביה"ח הועדפה על זו מלפני 20 שנה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
התובעת, בתו של המנוח, הציגה תשתית ראייתית רחבה: תיעוד בכתב על גבי יומן שנה של בנק הפועלים, שבו רשם הנתבע בעצמו את הכספים שהוחזרו ואת המשיכות שבוצעו; תמלילי שיחות שנערכו בין המנוח ובין האח; תמליל נוסף שבו הבטיח האח לתובעת לאחר מות אביה שיעביר לה את הכספים ברגע שיינתן צו קיום; עדויות של מכרים שאישרו כי המנוח סיפר להם שהפקיד את הכסף אצל אחיו; וכן הוכחה להעברה בנקאית אחת בסכום כולל של 20 אלף שקל, שביצע הנתבע ישירות לחשבון התובעת לבקשת אביה, וזאת בשעה שהמנוח כבר היה סיעודי ולא יכול היה לשלוט בחשבון בנק פעיל.
ההבטחה לא נכללה בצוואה - זו הסיבה שהיא כן תצא לפועל
היא הגיעה לישראל בגיל 20, לאחר שהוריה של בעלה הנכה הביאו אותה מברזיל עם הבטחה: אם תינשא לו, תזכה לבית משלה. במשך 30 שנה היא טיפלה בו, גידלה ילדים, עבדה ופרנסה את המשפחה. ואז, בערוב ימיה, חמותה ערכה צוואה חד־צדדית שמנשלת אותה ואת בנה מכל נכסי המשפחה
ומעבירה הכל לבתה. בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב הפעיל את דוקטרינת “זעקת ההגינות”, וקבע כי יש לכבד את ההבטחה שניתנה
הסיפור הבא, שהגיע לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, נדמה כמעט כמו עלילה ספרותית: צעירה בת 20 מברזיל, שנמצאת בראשית דרכה, מתבקשת לעזוב את משפחתה, את שפתה ואת ארצה כדי להגשים חלום שאינו שלה, אלא חלום של אחרים. הוריו של גבר עיוור מילדות, בן 29, רקמו תוכנית לשדך לו אשה צעירה שתהיה לו לעזר, לבת זוג, לאם ילדיו ולמי שתעניק לו חיים משפחתיים. ההורים הגיעו לברזיל במיוחד, יצרו קשר עם משפחה מקומית, ופיזרו הבטחות גדולות כדי לשכנע את אותה צעירה להסכים לנישואים. בין ההבטחות, כך טענה האשה לאורך כל ההליך, היתה התחייבות ברורה: “נקנה לכם דירה בישראל, שלא יהיו לך דאגות”.
האישה הסכימה. היא נישאה לבן, עברה לישראל, התגיירה, הקימה משפחה וגידלה שתי בנות. במשך יותר מ-30 שנה היא ניהלה חיי משפחה לצד בן זוג מוגבל לחלוטין מעיוורון מולד, טיפלה בו, הובילה אותו לכל מקום, ופרנסה את הבית דרך עבודתה. אלא שהשנים חלפו, היחסים נסדקו, ובשלהי חייה של חמותה - האשה שממנה היא ציפתה להגינות - נחתה עליה מכה נוספת: צוואה חדשה, שנערכה ב-2018, ובה "המנוחה העניקה את מלוא עיזבונה לבתה בלבד", כפי שמתאר פסק הדין. בכך, נשלל מהבעל ומבת זוגו כל רכוש שהובטח להם.
המאבק המשפטי שנרקם בעקבות האירועים חשף שכבות רבות של כאב, הסתמכות, מניפולציות משפחתיות, ושאלה אחת גדולה: האם ההבטחה שניתנה לפני עשרות שנים - הבטחה שהשפיעה על חייה של צעירה - עומדת גם כיום, אף שלא נחתמה במסמך ברור? השופטת סגלית אופק, שדנה בתיק הארוך והמורכב, קבעה כי כן. היא קיבלה את טענתה של האשה לגבי קיומה של התחייבות ברורה מצד חמותה וחמיה לרכוש דירה לבני הזוג, והפעילה עיקרון שכמעט אינו נזכר בפסקי דין אך משמעותו עמוקה: זעקת ההגינות.
העובדות מצדיקות סטייה מהרישום שבמרשם המקרקעין
כבר בפתח פסק הדין, קבעה השופטת כי ההוכחה נדרשת להיות “כבדת משקל במיוחד”, שכן הרישום הרשמי במקרקעין מעניק לנתבעת, הבת, חזקה חזקה שהנכס שלה. אלא שהשופטת אופק קבעה כי “במקרה זה עלה בידי התובעת להרים את הנטל הרובץ לפתחה בעניין הבטחה להעניק דירה”, וכי המכלול העובדתי מצדיק סטייה מהחזקה שבמרשם המקרקעין.
- נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
- שתי האחיות נאבקו: הוכרע מאבק משפחתי על אפוטרופסות
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
המסמך הראשון שמככב בפרשה היה ההסכם הברזילאי, מסמך נוטריוני שנחתם ב-1987 בסאו פאולו, שבו נקבע כי בני הזוג יחלקו גם מתנות וירושות. השופטת קבעה כי כבר במסמך הזה, “טמונה הבטחה של המנוחים להעניק לבני הזוג דירה במתנה”, וכי המנוחים, שהיו אלה שניהלו את המשא ומתן ואף נכחו בחתימה, ביקשו להבטיח לכלה הצעירה ביטחון לפני שתעזוב את משפחתה ותתחיל את חייה בישראל. האשה העידה כי לא היתה נישאת לבעלה ללא אותה הבטחה. בעדותה בבית המשפט היא אמרה כי, “הבטיחו לי שהם יקנו לי דירה… לי ולב' כמובן”. עדותה, קבעה השופטת, היתה קוהרנטית ואמינה, ולא נסתרה בידי מי מהצדדים. עוד הדגישה השופטת כי בראייה הגיונית, הן בשל פערי הכוחות והן בשל הסיטואציה הייחודית של שידוך בין צעירה זרה לגבר עיוור, היתה חשיבות גדולה להבטיח לה קורת גג ומשענת לאורך זמן.
