הנאמנת גבתה 11,050 שקל - וביקשה שכר של 250,000 שקל

שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, נמרוד פלקס, דחה את ערעורה של עו"ד אורי דגני-סאס להעניק לה 250,000 שקל (בתוספת מע"מ) בתפקידה כנאמנת בהליכי חדלות הפרעון של פנחס לוי. דגני-סאס גבתה 11,050 שקל בלבד, מתוכם קיבלה 6,000 שקל, וביקשה לחייב את לוי אישית בתשלום שכרה. ההליכים נגד לוי בוטלו בשל ניצול לרעה שלהם, בית המשפט קבע שהוצאות ההליך יכוסו מתוך קופת הנשייה ודגני-סאס לא ערערה על ההחלטה.

דגני-סאס טענה, כי השקיעה בתיק 180 שעות עבודה וביקשה לפסוק לה שכר תמורת מאמץ מוגבר (בסך 1,390 שקל לשעה). זאת, למרות שכאמור בפועל גבתה סכום זניח שממנו כבר קיבלה מחצית, ולמרות שבית המשפט דחה בקשות מרכזיות שלה, כגון להרמת מסך "הפוכה" ולמכירת דירתו של לוי. בית משפט השלום בירושלים (השופט דוד גבאי-ריכטר) דחה את בקשתה, וכאמור פלקס דחה את ערעורה.

חקיקה ראשית ומפורשת

פלקס מונה שורה של נימוקים לדחיית הערעור ובראשם העדר מקור חוקי לחיובו האישי של לוי. "הכלל הנוהג בדיני חדלות פירעון, כפי שנקבע במפורש בחוק חדלות פירעון, הוא כי הוצאות הליכי חדלות הפירעון, ובכללן שכר הנאמן, משולמות מנכסי קופת הנשייה בלבד...  הוראות חוק אלו, בהיותן חקיקה ראשית ומפורשת, מקימות הסדר שלילי שאינו מאפשר גבייה של שכר הנאמן ממקורות אחרים, ובפרט לא מחיוב אישי על היחיד".

עוד מציין פלקס, כי הוראות הממונה על חדלות פרעון בנוגע לחישוב שכרו של הנאמן, אליהן הפנתה דגני-סאס, עוסקות רק בשיעור השכר מתוך קופת הנשייה ולא בזהותו של המשלם. היא ניסתה להסתמך גם על תקנות סדר הדין האזרחי, אך פלקס אומר שהתקנות אליהן הפנתה עוסקות בהוצאותיו של הצד שזכה בהליך, ולכן אינן רלוונטיות לעניינה. לדבריו, גם האפשרות להטיל הוצאות על מי שמבקש חדלות פרעון בחוסר תום לב אינה רלוונטית, שכן היא אינה נוגעת לשכר הנאמן.

דגני-סאס ניסתה להתבסס על פסיקת בית המשפט העליון - אך פלקס שוב אומר שמדובר במקרה שונה לחלוטין. באותה פסיקה (הלכת אבי אלקיים) נדונה הפקדת ערובה מראש על ידי יוזם הליך חדלות פירעון של תאגיד, וזאת כדי להבטיח כיסוי הוצאות בסיסיות של הנאמן במקרים של חברה ריקה. אולם, בית המשפט העליון הבחין שם במפורש בין הליכי חדלות פרעון של חברה לבין אלו של יחיד, וקבע שאין לגזור גזירה שווה ביניהם. אותה הלכה מילאה חסר בענייני תאגידים, בעוד בנוגע לשכר נאמנים בהליכים נגד יחידים קיימת כאמור חקיקה מפורשת.

"סבסוד צולב" לבעלי תפקידים

פלקס מוסיף: "הטלת חיוב אישי על היחיד בסכום כה גבוה, לאחר ביטול ההליך, תיצור לו חוב חדש ותעמיק את חדלות פירעונו, דבר המנוגד לתכליותיו המרכזיות של חוק חדלות פירעון, ובפרט למטרת שיקומו הכלכלי של היחיד". הוא גם מציין, כי בפועל קיים "סבסוד צולב" בשכרם של בעלי תפקידים: "עורכי דין המשמשים בעלי תפקיד בהליכי חדלות פירעון, הליכי הוצאה לפועל, ואף כמייצגים של 'נושים מקצועיים' הם אכן 'שחקנים חוזרים' הנהנים לעיתים משכר גבוה כנגד עמל מועט ולעיתים חרף עמל ניכר זוכים לשכר מועט".

לבסוף אומר פלקס, כי גם התנהלותו של לוי בהליך אינה מצדיקה להיענות לבקשתה של דגני-סאס: "אין מחלוקת כי התנהלותו של היחיד בהליך חדלות הפירעון הייתה לקויה, ואף חסרת תום לב, כפי שקבע בית משפט קמא. יחד עם זאת, ההתמודדות עם ניצול  רעה של הליך אינה יכולה להיעשות על ידי יצירת מס או אגרה בדמות חיוב אישי בשכר נאמן, ללא עיגון מפורש בחוק. הפתרונות לכך מצויים במסגרת החוק הקיים, כגון ביטול ההליך, אי הפטר מחובות מסוימים, הגבלות על פתיחת הליכים עתידיים ואף במישור הפלילי". את דגני-סאס ייצגה עו"ד מיטל אופיר, ואת הממונה - עו"ד יוסף בכריה.