האירוע שבמרכז הסיפור הבא התרחש באחד מיישובי הצפון, במהלך יום ספורט שנערך מחוץ לשטח בית הספר. קבוצת תלמידים מבית ספר יסודי השתתפה בפעילות ספורטיבית שכללה מתקני מתנפחים, בהם גם זירת סומו - מתקן רך שעליו נלחמים המשתתפים כשהם לובשים חליפות סומו מגושמות. אף שמדובר בפעילות לכאורה קלילה ומשעשעת, המשחק הסתיים בתאונה קשה: אחד התלמידים נפל אל הקרקע כשחברו, "גדול מידות ממנו בהרבה", נפל עליו והכביד על גופו. הילד נחבל קשות ונזקק לטיפול רפואי ממושך.

מהר מאוד התברר כי התאונה התרחשה בנסיבות שיכולות היו להימנע. ההורים הגישו תביעה נגד מפיקת האירוע, נגד המועצה האזורית ונגד משרד החינוך, בטענה כי לא דאגו לפיקוח נאות על הילדים ולא מנעו פעילות מסוכנת. לטענתם, האירוע התקיים ללא הדרכה מתאימה, ללא ניהול סיכונים וללא בקרה על אופן השתתפות הילדים. גם בית הספר, כך נטען, שחרר את הילדים לאירוע מבלי לוודא שהמקום מאובטח ושהפעילות עומדת בסטנדרטים הנדרשים.

השופטת קיבלה את עמדת התובעים בחלקה, וקבעה כי מדובר ברשלנות רב-מערכתית. בפסק הדין נכתב כי, “הנתבעות השונות הפקירו למעשה את שלומם של הילדים בכך שאפשרו פעילות בעלת פוטנציאל סיכון גבוה ללא פיקוח מקצועי וללא אמצעי זהירות בסיסיים”. בית המשפט הדגיש כי האחריות לשלום התלמידים חלה גם כשהפעילות מתקיימת מחוץ לשטח בית הספר, כל עוד היא נערכת באישור ובידיעת המוסד החינוכי או הרשויות.

לא בדקו מי מתאים להשתתף

השופטת ציינה כי המתקן שבו התקיימה הפעילות דרש השגחה קפדנית, בייחוד לאור העובדה שהילדים המשתתפים היו צעירים ובעלי הבדלי משקל ניכרים. היא הוסיפה כי, “היה על מארגני האירוע לצפות את האפשרות כי תלמיד קטן ממדים ייפגע אם יתמודד מול תלמיד גדול בהרבה ממנו, וכי היעדר הפרדה בין המשתתפים לפי גודל ומשקל יוצר סיכון מובנה”. בפסק הדין נכתב כי לא הוצגה כל עדות לכך שמישהו מטעם ההפקה או מטעם המועצה הקפיד לבדוק מי מהילדים מתאים להשתתף ומי לא.

• לכוד ברכב הבוער: הסיוט החוזר של דלתות חשמליות בתאונה הקטלנית; הפעם ברכב של שיאומי
• אסונות התעופה הגדולים ביותר בהיסטוריה
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

עוד נקבע כי הצוות שנכח במקום לא היה ערוך להתמודד עם מקרה של חבלה, וכי לא הוצבו בשטח אנשי צוות רפואי או גורמי בטיחות. “הפעילות נערכה ברשלנות, ללא ניהול סיכונים וללא תיאום הולם בין הגופים השונים”, כתבה השופטת בהכרעתה, והוסיפה כי “העובדה שהילדים נשלחו לאירוע בהסכמת בית הספר אינה פוטרת את משרד החינוך מאחריות, אלא להפך - היא מחייבת פיקוח מוגבר”. מעדויות שנשמעו בבית המשפט עלה כי המתקן הופעל על ידי חברה פרטית שזכתה במכרז של המועצה האזורית. נציגי החברה הודו כי לא בוצעה הדרכה מסודרת לילדים לפני תחילת המשחק, וכי לא היתה נוכחות של מדריך בכל רגע נתון בתוך המתחם. עדה אחת סיפרה כי, “הילדים פשוט עלו זה אחר זה, בלי שאיש בודק מי נגד מי”, ואילו הורה אחר העיד כי, “הכול נראה כאילו זה משחק תמים, עד שראינו את הילד שוכב בלי לזוז”.

בית המשפט ביקר גם את התנהלות המועצה האזורית, שלדבריו “הסתפקה בהתקשרות טכנית עם ספק חיצוני ולא וידאה שהפעילות עומדת בכללי הבטיחות הנדרשים”. השופטת ציינה בפסק הדין שפורסם כי “המועצה לא יכולה להסתתר מאחורי הטענה שהחברה היא זו שהפעילה את המתקן - האחריות הציבורית לשלום הילדים מונחת על כתפיה, והיא הייתה צריכה לוודא שהכול מתנהל לפי הנהלים”.

מפיקת האירוע נשאה באחריות העיקרית לתאונה

גם משרד החינוך לא חמק מאחריות. לפי פסק הדין, “כאשר מדובר בפעילות המאושרת על ידי בית הספר ונערכת בהשתתפות תלמידיו, חלה על משרד החינוך חובה לוודא כי המארגנים עומדים בדרישות הפיקוח, הבטיחות והביטוח”. השופטת הוסיפה בהחלטתה כי, “אי-אפשר להסתפק בכך שהפעילות מתקיימת מחוץ לתחום הגיאוגרפי של בית הספר כדי להתנער מאחריות. החובה לשמור על שלומם של התלמידים היא כללית ונמשכת בכל פעילות הקשורה למערכת החינוך”.

• נפסלה צוואה שנעשתה כדין, אף שתאמה את רצון המורישה
• הילדים ישובו לגליל לאחר הפינוי - חרף התנגדות האם
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• תם קרב הירושה על עשרות מיליוני שקלים ומגדל בהרצליה

בית המשפט קבע כי מפיקת האירוע נשאה באחריות העיקרית לתאונה, אך גם המועצה ומשרד החינוך חויבו לפצות את הילד בגין נזקיו. בפסק הדין נכתב כי “שלושת הגורמים יחד יצרו מציאות של חוסר פיקוח, רשלנות וקלות דעת, אשר הובילה ישירות לאירוע המצער”. סכום הפיצוי נקבע לפי חומרת הפגיעה והטיפולים שנדרשו, אם כי השופטת הדגישה כי “הכסף לא ישיב את הנזק הפיזי והנפשי שנגרם לקטין”. עוד הוסיפה השופטת בהכרעת הדין כי, “האירוע הזה צריך לשמש תמרור אזהרה לכל גוף ציבורי או פרטי המארגן פעילויות לילדים. האחריות לשלומם של קטינים איננה סיסמה, אלא חובה משפטית ומוסרית מהדרגה הראשונה”.

בית המשפט גם דחה את ניסיונה של אחת הנתבעות לטעון כי מדובר ב“משחק ילדים רגיל”, שאין לצפות ממנו לסיכון חריג. “משחק סומו מתנפח איננו משחק רחוב תמים”, כתבה השופטת, “מדובר בפעילות שבה יש מגע פיזי אינטנסיבי, הדורש פיקוח מקצועי והקפדה יתרה על התאמה בין המשתתפים”.

בפסק הדין ניתן דגש מיוחד על עקרון הצפיות - היכולת של הגורמים האחראים לצפות את הסיכון ולנקוט אמצעים למניעתו. השופטת ציינה כי, “כאשר מדובר בילדים צעירים, יש להחמיר את מבחן הצפיות. מארגן אחראי היה צריך להבין כי התמודדות בין שני ילדים בעלי פער משמעותי במבנה הגוף עלולה להסתיים בפגיעה קשה”. בית המשפט הדגיש כי גם היעדרו של פיקוח רפואי מהווה התרשלות בפני עצמה. “לא יעלה על הדעת כי באירוע ספורטיבי בהשתתפות ילדים לא תוצב במקום עמדת עזרה ראשונה ולא יימצא גורם מקצועי שיוכל לטפל מידית בנפגע”, נכתב. בפסק הדין לא צוין סכום מדויק של הפיצוי, אלא נקבע עקרון האחריות וחלוקת האחריות בין הנתבעים - מפיקת האירוע, המועצה האזורית ומשרד החינוך. השופטת הדגישה כי שלושת הגורמים יחד יישאו בתשלום הפיצוי, שייקבע בהתאם לחומרת הפגיעה הפיזית והנפשית של הילד, לעלות הטיפולים שעבר ולנזק העתידי שנגרם לו.

לגבי משרד החינוך, השופטת מתחה ביקורת על מדיניות הפיקוח הרופפת באירועים חוץ-בית ספריים. “אי-אפשר להסתפק בהעברת האחריות לצדדים שלישיים”, היא כתבה, “כאשר מדובר בתלמידים במערכת החינוך, חלה חובה ישירה לוודא את תקינותה של כל פעילות המאושרת על ידי המוסד החינוכי”. היא גם הבהירה כי בית הספר עצמו, אף שהוא לא נתבע ישירות, היה צריך לגלות מעורבות רבה יותר. “לא ייתכן שמורים ישלחו תלמידים לאירוע מבלי לוודא מי המפעיל, מה רמת הבטיחות ומהו הפיקוח הקיים. האחריות לחינוך ולביטחון התלמידים אינה מסתיימת בשער בית הספר”. בסיום פסק הדין כתבה השופטת כי היא מקווה שהמקרה “ישמש תמריץ למועצות מקומיות ולמשרד החינוך להדק את נהלי הפיקוח והבטיחות באירועים המיועדים לילדים, כדי למנוע הישנות מקרים דומים בעתיד”.

איך בכלל קרה המקרה הזה?

האירוע התרחש במהלך יום ספורט שנערך מחוץ לבית הספר, שבו הילדים השתתפו בפעילויות על מתקנים מתנפחים. באחד מהם, שנקרא “זירת סומו”, התלמידים נלחמו זה בזה כשהם לובשים חליפות מתנפחות גדולות. במהלך המשחק, אחד הילדים - שהיה קטן יותר פיזית - נפל אל הקרקע, וחברו, שהיה “גדול מידות ממנו בהרבה”, נפל עליו וגרם לו לפציעה קשה.

מה בדיוק היתה הטענה של ההורים?

ההורים טענו שהאירוע לא היה מאורגן כמו שצריך, שלא היתה השגחה מספקת על הילדים, ושאיש לא דאג לוודא שהמשחק מתאים לגילם ולמבנה גופם. הם גם טענו שאף אחד מהמועצה, ממשרד החינוך או מהמפעילים לא וידא שהמתקנים עומדים בתקני בטיחות, ולא היה במקום איש מקצוע שיפקח על הפעילות.

מי נושא באחריות לפי בית המשפט?

בית המשפט קבע שהאחריות מתחלקת בין שלושה גופים: מפיקת האירוע, המועצה האזורית ומשרד החינוך. המפיקים נשאו באחריות העיקרית, אבל גם למועצה ולמשרד החינוך נקבע חלק משמעותי באשמה, מאחר שלא פיקחו כראוי ולא וידאו שהפעילות מתנהלת בצורה בטוחה.

למה גם משרד החינוך נחשב אחראי, אם זה קרה מחוץ לבית הספר?

השופטת הבהירה שהאחריות של משרד החינוך לא נגמרת בשער בית הספר. ברגע שמדובר בפעילות שאושרה או אורגנה על ידי בית הספר, גם אם היא מתקיימת מחוץ לשטח המוסד, יש למשרד חובה לוודא שהיא מתבצעת בצורה בטוחה, עם פיקוח מתאים ובאישור של גורמים מוסמכים.

מה המשמעות של זה ש"הילד השני היה גדול מידות ממנו בהרבה"?

המשפט הזה הופיע גם בפסק הדין, והוא נועד להדגיש את הפער הפיזי בין הילדים. הפער הזה הוא מה שהפך את המשחק למסוכן במיוחד, כי כשהילד הגדול נפל על הילד הקטן, גופו הכבד גרם לפציעה קשה. השופטת אמרה שהיה צריך לצפות את האפשרות הזאת ולמנוע התמודדות בין ילדים בעלי הבדלי משקל משמעותיים.

האם היו במקום צוות רפואי או אנשי בטיחות?

לא. לפי העדויות שנשמעו בבית המשפט, לא היה במקום צוות רפואי מוסמך, וגם לא מדריך קבוע שנכח בכל רגע בתוך המתחם. הילדים שיחקו כמעט בלי השגחה, והמבוגרים שהיו שם לא ידעו איך לפעול כשקרתה התאונה. בית המשפט ראה בכך מחדל חמור.

איך התייחס בית המשפט להתנהלות של המועצה האזורית?

המועצה האזורית חטפה ביקורת חריפה. השופטת אמרה שהיא “הסתפקה בהתקשרות טכנית עם ספק חיצוני”, ולא טרחה לבדוק אם המתקן בטוח או אם יש השגחה ראויה. לפי בית המשפט, האחריות הציבורית לשלום הילדים לא נגמרת בחתימה על חוזה - היא כוללת גם חובה לבדוק ולפקח בפועל.

האם הילד קיבל פיצוי?

כן. שלושת הגורמים: מפיקת האירוע, המועצה ומשרד החינוך, חויבו לפצות את הילד בגין הנזקים הפיזיים והנפשיים שנגרמו לו. הסכום נקבע בהתאם לחומרת הפגיעה ולמשך הטיפולים, אך בית המשפט הדגיש שהפיצוי הכספי לא באמת יכול לתקן את הנזק שנגרם לילד.

מה בעצם בית המשפט רוצה שיקרה בעקבות המקרה הזה?

השופטת אמרה במפורש שהיא מקווה שהמקרה הזה “ישמש תמרור אזהרה” לכל מי שמארגן פעילויות לילדים. המשמעות היא שמעתה גופים ציבוריים כמו מועצות ובתי ספר צריכים לוודא שיש פיקוח הדוק, ביטוחים, הדרכות והפרדה נכונה בין ילדים לפי גיל ומשקל, כדי למנוע מקרים דומים בעתיד.

האם בית הספר עצמו היה מעורב בתביעה?

בית הספר לא נתבע ישירות, אבל השופטת ציינה במפורש שהוא לא יכול להתנער מאחריות. לדבריה, “לא ייתכן שמורים ישלחו תלמידים לאירוע בלי לדעת מי המפעיל, מה רמת הבטיחות ומה אמצעי הפיקוח במקום”. היא רמזה שבעתיד, גם מוסדות חינוך עצמם עלולים להיתבע במקרים דומים.