בקרב המנהלים יש הטוענים כי בשל התנהלות לא ראויה של 10% מהחברות, צריכות כל החברות להיאנק תחת עולה של הרגולציה. ייתכן שזה אכן המצב, אך האם ניתן לפעול אחרת? האם ניתן לקבוע דפוסי רגולציה שונים לכל חברה? איך באמת אפשר לדעת מי מתנהל כראוי תוך ביצוע ביקורת פנימית ראויה, ומי זקוק לשמירה מתמדת? ואולי עצם קיומה של הרגולציה היא שגורמת לכמה מהחברות שלכאורה "מתנהגות כראוי" לנהוג כך? שהרי כבר נאמר, בהקשר זה, כי "לא עכברא גנב, אלא חורא גנב", או במילים אחרות: "הפרצה קוראת לגנב".

שביל הזהב של משגיחי כשרות

----------------------------------------------

ימים אלו הם ימים של חיבוטי נפש גם אצל הרגולטור העברי, התר אחר שביל הזהב שבו יפסע. מצד אחד הוא מבקש לעשות מלאכתו נאמנה כשומר סף ראוי, ומצד שני אינו רוצה להפריע למהלך העניינים התקין של החברות שבפיקוחו. זוהי משימה לא פשוטה באווירה ציבורית של היום. מאז המשבר העולמי של שנת 2008 תובע הציבור הרחב מהרגולטור להשגיח טוב יותר על מי שמנהלים חלק ניכר מענייניו הכלכליים. מגמה זו אף התחזקה בישראל בשל הזעזועים הרבים שחוו "טייקונים" עבריים בשנה האחרונה.

כך, למשל, הוטחה ביקורת רבה באותם טייקונים שמשכו דיווידנדים בסכומי עתק מחברות הכלולות בקבוצות ההשקעה שבשליטתם כדי לממן רכישות ממונפות. בהקשר זה הציע לאחרונה יו"ר הרשות לניירות ערך, שמואל האוזר, לגבש מבחנים ותנאים לחלוקת דיווידנד. האוזר, שדיבר בכנס על רגולציה וניהול סיכונים של 'המרכז ללימודים אקדמיים', נתן דוגמה לתנאי כזה באומרו כי משיכת דיווידנד צריכה להיות מבוססת על מרווחים אמיתיים ולא מרווחי שערוך.

דבריו של האוזר נאמרו במסגרת שיח רגולטורים שדן בהרחבה גם בתפקידיו של מנהל הסיכונים בתוך הארגון, זה שאולי צריך לשמש זרועו הארוכה של הרגולטור - שכמוהו כמשגיח כשרות, המקבל את שכרו מהארגון ואת השראתו מהרגולטור.

רגולציה - האינטרס של החברה

---------------------------------------------

לדעתי, קיומם של מנגנוני רגולציה פנימיים בחברות עסקיות הוא בראש וראשונה האינטרס של החברה, בתנאי שאלו מנגנונים אפקטיביים המשכילים לשמור עליה מפני עצמה. מידת האפקטיביות שלהם תלויה ביכולת ההסרה של מחסומים פסיכולוגים - אנשים לא אוהבים פיקוח ומנגנוני בקרה, גם אם נועדו לשמור עליהם.

ואולם, ייתכן שלאו דווקא צריך פיקוח מסיבי בחברה עסקית שסיגלה לעצמה כללי התנהגות אחראיים הטבועים בתרבות הארגונית שלה, כללי התנהגות הנגזרים מאישיותם ומתפיסת עולמם של המנהלים המובילים אותה; מה גם שמסתבר כי בדרך כלל אלו חברות מצליחות השורדות לאורך זמן.

דוגמה בולטת לכך ניתנה בוועידה של העיתון "כלכליסט" שאירחה דיון שהשתתפו בו מנהלים מצליחים מאוד שדיברו על התמודדות עם משברים. מדבריהם ניתן היה להקיש כי יש קשר בין הצלחה לאורך זמן ובין זהירות וניהול מבוקר של סיכונים.

כך אמר אייל ולדמן ממלאנוקס, חברה ששווייה כיום גדול מזה של בזק: "ניהול חברה צריך להיות מושתת על היכולות האמיתיות שלה ולא על הלוואות ומינופים גבוהים". החרה החזיק אחריו ישי דוידי מקרן פימי, מהקרנות המצליחות והרווחיות בישראל: "מינוף גבוה הוא מסוכן, אנחנו מאוד שמרנים בנושא זה. אם קרנות השקעה מגיעות למינוף מקובל של 70% אצלנו זה הפוך, 75% מההון הוא שלנו. הוסיף ואמר דוידי: "כדי להצליח צריך קודם כל לקחת בחשבון תרחישים שליליים, אי אפשר להסתמך רק על תרחישי צמיחה. כשאנחנו בוחנים השקעה אנחנו מתחילים עם הניתוחים השליליים."

דוידי בעצם אמר שהוא מנהל סיכונים באופן מושכל ומשמש רגולטור פנימי משל עצמו; זאת, מבלי שיחויב לעשות כן. כנראה שזה כדאי לו.

הכותב - חיבר עשרה ספרי ניהול www.shukistauber.co.il