אחת מאסטרטגיות ההשקעה הרווחיות והוותיקות ביותר שאני מכיר, היא שיטת כלבי הדאו (Dogs of the Dow), שהגה מייקל היגנס בתחילת שנות ה-90. באסטרטגיה זו אתם קונים בתחילת כל שנה את 10 המניות מתוך מדד הדאו ג ונס בעלות תשואת הדיבידנד (הדיבידנד השנתי שחולק ביחס למחיר המניה) הגבוהה ביותר בשנה האחרונה. כל דיבידנד שאתם מקבלים צריך להיות מושקע בקניית יחידות נוספות מהמניות שחילקו אותו. בסוף השנה עליכם למכור את המניות ולקנות עשיריית כלבים חדשה.

הרעיון מאחורי האסטרטגיה אומר שחברות גדולות לא יכולות להיסחר לאורך יותר מידי זמן עם תשואת דיבידנד גבוהה מהממוצע בשוק. בנוסף, מדובר בחברות מובילות שוק בעלות מימדים עצומים, מה שמוביל אותן לתנודתיות מחירים נמוכה יותר בהשוואה לשוק המניות כולו.

למעשה, אפשר להסתכל על המניות האלו כמו על אג"ח קצרות טווח, המשלמות ריבית קבועה (תשואת הדיבידנד), אולם עם פוטנציאל לרווחי הון גדולים יותר משל אג"ח. לכן האסטרטגיה עשויה להתאים גם למשקיעים שמעוניינים בחשיפה לשוק המניות, אבל לא בנויים לנסיעה על רכבת ההרים של מדדי המניות הקטנות יותר.

היום, תשואת הדיבידנד הממוצעת של החברות האמריקניות הגדולות גבוהה מתשואת האג"ח האמריקניות, ולי באופן אישי אין ספק שהשקעה במניות עדיפה על אג"ח בתנאים הנוכחיים. עם זאת, מכיוון שמדובר בחברות ענק שלא חוות ירידות בדרך כלל או עליות מחירים דרמטיות מידי בפרקי זמן קצרים, אי אפשר לצפות מאסטרטגיה כזו להכות את שוק המניות בפער גדול מדי.

למרות האמור, מאז שהוצגה לראשונה לפני כ-21 שנה, תיק כלבי דאו הניב תשואה שנתית ממוצעת של 11%, כ-2% מעל המדדים האמריקנים המובילים - לא רע. מה שיותר מעניין, הוא שהאסטרטגיה עובדת ככל הנראה טוב יותר בשנים בהן השוק מדשדש או יורד. כך למשל, בשנים 2000-2002 כלבי הדאו הניבו תשואה ממוצעת חיובית של כ-7% בעוד השוק האמריקני צלל למטה. בשנתיים האחרונות השיטה הניבה 16.3% ו-20.5% בהשוואה למדד הדאו ג'ונס שהניב 8.4% ו-14.1%, ולמדד ה- S&P500 שהניב 2.1% ו-15.1% באותן שנים. תשואה עודפת משמעותית.

אם אתם רוצים ליישם את האסטרטגיה היום, כלבי הדאו לנקודת הזמן הזו הם: AT&T, וורייזון, מרק, פייזר, ג ונסון אנד ג ונסון, פרוקטור אנד גמבל, שברון, DuPont, ג'נרל אלקטריק וג'י פי מורגן. רובן חברות גלובליות שצפויות להמשיך לצמוח, להרוויח ולחלק דיבידנדים יפים גם אם הכלכלה האמריקנית תמשיך לגמגם.

ומה קורה בת"א?

למי שדווקא בעניין של מניות ישראליות, אתם מוזמנים להציץ על עשרת כלבי ת"א 25: אלביט מערכות, אסם, בזק, גזית גלוב, דלק קבוצה, חברה לישראל, טבע, כיל, סלקום ופרטנר. את רובן תמצאו במדד תל-דיב, הכולל את המניות הגדולות ביותר אשר תשואת הדיבידנד השנתית המינימלית שלהן הייתה 2% בשתיים מתוך שלוש השנים האחרונות.

מובן שלא כל המניות ברשימה נראות מבטיחות. לדוגמא, תשואת הדיבידנד הגבוהה של חברות הסלולר ככל הנראה מטעה. הרווחים שלהן הולכים להתכווץ בהדרגה בשנים הקרובות לאור הכניסה של המפעילים החדשים ובעקבות התגברות הרגולציה כנגדן, והדיבידנדים צפויים להצטמצם בצורה משמעותית. מצד שני, יכול להיות שגם המניות שלהן ירדו למחירים נמוכים מדי. זהו החיסרון העיקרי של האסטרטגיה - קושי פסיכולוגי לרכוש מניות של חברות שיש עננה מסוימת על הפעילות שלה. אבל, בשביל להצליח בשיטה הזו צריך לעצום עיניים ולהתמיד בשיטה לפחות מספר שנים, אחרת זה לא יעבוד.