תאגידי כוח האדם והקבלנים פנו אתמול לשרי השיכון, העבודה והפנים בבקשה להקלות זמניות בהעסקת עובדים זרים, על רקע ההשבתה החלקית של אתרי הבנייה בתקופת הלחימה. הדרישה המרכזית: להפחית את השכר המשולם לעובדים בתקופות שבהן לא מתקיימת עבודה בפועל, ולאפשר יציאה לחופשה כפויה של עד 12 ימים בשנה. בנוסף, מבקשים הקבלנים פטור זמני מתשלום האגרות הממשלתיות הכרוכות בהעסקת העובדים.

הבקשות נובעות מהעובדה שבמסגרת ההסכמים הקיימים בענף, מעסיקים מחויבים לשלם לעובד הזר שכר מינימום חודשי בצירוף 54 שעות נוספות, גם אם בפועל הוא לא עבד כלל בתקופה שבה האתר היה מושבת. מדובר בהוצאה משמעותית עבור הקבלנים, במיוחד כאשר מדובר באלפי עובדים ובאתרים סגורים בהוראת פיקוד העורף.

בשטח, המשמעות היא תשלום מלא עבור עבודה שלא מתקיימת, תוך פגיעה בכושר התזרימי של החברות. ברקע הדברים נמצא גם מודל ההעסקה עצמו: שוק הבנייה בישראל נשען על תיווך של תאגידי כוח אדם, חוזים קשיחים ואגרות ממשלתיות, שמייצרים מערכת יקרה וקשה לתמרון.

בימי שגרה המערכת הזו כבר מתקשה לעמוד בביקוש, ובמצבי חירום, היא כמעט ומשותקת. כעת, כאשר הדרישה לשיקום גוברת והעיכובים מצטברים, הפערים נחשפים בעוצמה. המצוקה מחמירה על רקע המחסור הכולל בכוח אדם בענף. מאז אוקטובר 2023 נאסרה כניסת פועלים מהשטחים, ובעקבות כך נוצר חוסר של כ-15 עד 20 אלף עובדים. בעיקר בתחומי התשתיות והשיפוצים, אותם תחומים הקריטיים לשיקום נזקי הלחימה.

במקביל, מבקשים התאגידים להאריך את הסדרי היבוא הפרטיים של עובדים זרים, ולדאוג להביאם אל ישראל ואל אתרי הבנייה.

האם צריך את המתווכים?

בעוד הדרישה המרכזית מתמקדת בהקלות נקודתיות, עולה הצורך לדון גם בסוגיות המבניות: האם נכון להמשיך ולהסתמך על תאגידים מתווכים? האם יש לאפשר העסקה ישירה מצד הקבלנים? והאם לא הגיעה העת להשקיע בהכשרה מואצת של עובדים ישראלים לענף, דווקא ברגע שבו הביקוש לידיים עובדות נמצא בשיא?

האופן שבו יתמודד הענף עם השאלות האלו עשוי לקבוע לא רק את קצב השיקום של הדירות שנפגעו, אלא גם את הסוגייה המעניינת: איך יראה שוק הבנייה בשנים הקרובות.

פגיעה כפולה: גם בבנייה וגם במחירים

מעבר להשלכות הישירות על הקבלנים ועובדיהם, להשבתה החלקית של אתרי הבנייה עלולה להיות השפעה רחבה ומשמעותית על שוק הדיור כולו. כאשר אין פתרון מיידי למחסור בכוח אדם, והעלויות ממשיכות להאמיר - יותר ויותר יזמים בוחרים להשהות התקדמות בפרויקטים, לדחות מועד תחילת ביצוע, ולעיתים אף להקפיא תכניות שהיו על סף יציאה לדרך.

המשמעות בפועל היא האטה בהתחלות הבנייה. דווקא בתקופה שבה המדינה זקוקה להגדלה מואצת של ההיצע, על רקע הפגיעה באלפי דירות באזורים שנפגעו מירי ישיר. בפרויקטים קיימים אשר בהם העבודות כבר יצאו לדרך, המצב חמור אפילו יותר: מחסור בפועלים גורר עיכובים בביצוע, גרירת לוחות זמנים. ובמקרים מסוימים, גם פיצוי לקבלנים מצד רוכשים או יזמים.

במקביל, יוקר כוח האדם, תוצאה של דרישות חוזיות שלא הותאמו למצבי חירום - עלול להתגלגל ישירות אל מחירי הדירות. כך נוצר מצב שבו הציבור עלול להיפגע פעמיים: ראשית, הירידה בהתחלות בנייה מצמצמת את היצע הדירות החדשות; מצד שני, העלייה בעלויות עשויה להוביל להתייקרות של דירות קיימות, בשל היעדר אלטרנטיבה ראויה בטווח הקצר.

מדובר באיום ממשי על היעדים הלאומיים ליציבות בשוק הדיור. כל האטה מתגלגלת באופן מצטבר: קצב שיווק הדירות מואט, הצעות מחיר לקבלנים מתייקרות, ומלאי הדירות הזמינות מצטמצם – גם באזורי הביקוש וגם באזורי השיקום.

שבריריות מודל הבנייה

בזמן שהממשלה מגבשת תוכניות לשיקום תשתיות, יישובים ואזורים שלמים שנפגעו מהלחימה, מתברר שמנועי השיקום המרכזיים: ענף הבנייה והעובדים בו. מצויים בעצמם במשבר תפעולי עמוק. המחסור החריף בכוח אדם, לצד השבתות אתרים והתלות המוחלטת בעובדים זרים, מעלים את השאלה האם בכלל קיימת למדינה תוכנית מגירה למצב שבו שוק העבודה פשוט לא יוכל לספק את הידיים העובדות הדרושות כדי להניע את השיקום בזמן.

זוהי אינה הפעם הראשונה שבה מצבי חירום חושפים את שבריריות המודל הנוכחי: כבר במשבר הקורונה ובמבצעים צבאיים קודמים התריעו גורמים בענף על ההסתמכות העודפת על עובדים זרים, על היעדר גמישות רגולטורית, ועל כך שאין תשתית אמיתית להכשרת עובדים מקומיים.

כעת, כשהבעיות חוזרות על עצמן כמעט באותו תסריט, מתחדדת התחושה שלמרות הכול, הלקח - לא באמת נלמד.

• הממשלה משיקה: סבסוד פיתוח בדרום והזרמת מיליארד שקל לחיזוק הגבול הצפוני
• אספן גרופ מעלה הילוך - "רכישת לנדמרק מכניסה אותנו לתחום הייזום"
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7