עובדות וטענות: ביום 20.7.04 ניתן פסק הדין בעתירת המשיבה. הנימוקים לפסק הדין ניתנו ביום 2.12.04. הבקשה לדיון נוסף הוגשה ע"י המבקש ביום 19.12.04. לטענת המשיבה מרוץ המועדים להגשת הבקשה לדיון נוסף החל ביום 20.7.04, ובשל כך הגשת הבקשה ביום 19.12.04 נגועה באיחור ניכר ויש למוחקה.

דיון משפטי:

כב' הר' ע' שחם:

אין למחוק את הבקשה לדיון נוסף. ראשית, המונח "פסק דין" כולל, מעצם טיבו, לא רק את ההכרעה, אלא גם את ההנמקה לה. ההנמקה היא חלק מרכזי ובלתי נפרד מכל פסק דין. בלעדיה, אין פסק הדין שלם, גם אם הכריע באופן סופי בתיק שבו ניתן. בשל כך נפסק כי "שופט אינו יוצא ידי חובתו בלי לנמק את החלטותיו" (בג"צ 79/63 טרודלר נ' פקידי הבחירות לועדות החקלאיות). יוצא, כי לא ניתן לומר, ברמה המושגית, כי פסק דין ניתן, בטרם ניתנה ההנמקה לו. אמירה כזו מנוגדת לתפיסה היסודית של מהותו של פסק דין. שנית, הפירוש האמור מתחייב גם ממהותו של הליך הדיון הנוסף. מתן דיון נוסף מותנה בכך שהמדובר בהלכה חשובה, קשה או חדשה, המצדיקה דיון נוסף בהרכב מורחב (סעיף 30 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד - 1984). ממילא, לא ניתן להגיש בקשה לדיון נוסף כל עוד לא ניתנו הטעמים לפסק הדין, שכן רק לאחר מתן הטעמים ניתן לדעת האם נפסקה הלכה, מהי אותה הלכה, ומהם הטעמים העשויים להצדיק קיום דיון נוסף בה. במצב זה, אף לא יכול בעל הדין, העשוי לבקש דיון נוסף, להחליט האם יש מקום להגיש בקשה כאמור, עד שפורסמו הנימוקים. ממילא, אין בידו להודיע לבעל הדין שכנגד על כוונתו להגיש בקשה כאמור, עד שנתקבלו הנימוקים בידיו. יוצא, כי מהותו של הליך הדיון הנוסף מכתיבה פירוש, לפיו, מרוץ המועדים להגשת בקשה לדיון נוסף, ביחס לפסק דין בו הופרד שלב ההכרעה משלב ההנמקה, מתחיל עם פרסום הנימוקים לפסק הדין בלבד. יש להעיר, כי הגיון דומה הוחל בפרשת בש"א 205/88 חברת בלו סקיי קראוון בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל. באותה פרשה ניתנה הארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף, לאחר שהעותק המודפס של פסק דין, על הנמקתו, הומצא לראשונה לידי המבקשת זמן ניכר לאחר מתן פסק הדין. בית המשפט שם דגש על הצורך בבחינת נימוקי פסק הדין על מנת לאפשר לבעל הדין להחליט אם להגיש בקשה לדיון נוסף ועל מנת לערוך בקשה כאמור. נראה, כי קו מחשבה דומה מחייב לקבוע כי מרוץ המועדים להגשת בקשה לדיון נוסף אינו מתחיל עד שנימוקים כאמור אינם מתפרסמים, שכן עד לשלב האמור אין לומר כי ניתן פסק דין, אשר לגביו אפשרית הגשת בקשה לדיון נוסף. אשר לטענת המשיבה, בדבר הקושי שיוצר פיתרון זה בכל הנוגע להסתמכותו של בעל הדין שכנגד על פסק הדין הלא מנומק, הרי שאין בה כדי לשנות מן הפירוש האמור. ראשית, אין לסבור כי בעל הדין שכנגד יכול לסמוך באופן סביר על כך שלא תוגש בקשה לדיון נוסף, כל עוד לא פורסמו הנימוקים לפסק דין. בשלב בו טרם פורסמו הנימוקים, לא ניתן לדעת האם מדובר בפסק הדין העשוי להצדיק בקשה לדיון נוסף, וההסתמכות על כך שלא תוגש בקשה כאמור בסופו של דבר אינה סבירה. שנית, אם וככל שבעל הדין שכנגד הסתמך על ההכרעה בפסק דין, יוכל להעלות עניין זה במסגרת טענותיו ביחס לסעד הראוי, אם בקשתו לדיון נוסף תתקבל.

סוף דבר: הגשת ההליך לא היתה נגועה באיחור, ולפיכך אין מקום למחיקתו מטעם זה.

אין צו להוצאות