פטר לינץ' החל להחשף לשוק המניות עוד בצעירותו כאשר נשא מקלות גולף בקורס הגולף בו נטל חלק. אחד מהשחקנים היה נשיא פידלטי, חברת קרנות נאמנות ענקית בבוסטון. אותו שחקן הזמין את לינץ' להצטרף אל הפירמה אותה ניהל, לינץ' הצטרף לחברה, והמהלך השיא הון למשקיעים רבים שבחרו בפידלטי.

כמה טוב היה לינץ'? הוא הטמיע את המונח "10-bagger", על מנת לתאר מניה שערכה צמח פי 10 מהמחיר בו נרכשה. מרבית המשקיעים היו משוועים לאסוף כמה מניות "10-bagger", בחייהם, ללינץ' היו כמה עשרות. אם השקעתם בקרן מגלן של פידלטי בזמן שלינץ' החל לנהל אותה, אזי בוודאי היו ברשותכם גם מניות ששווין הוכפל גם פי 28. השקעה של 1,000 דולר בקרן מגלן בשנת 1977 הפכה ל-28,000 בשנת 1990, אז פרש לינץ' מניהול הקרן. התשואה החלומית נאמדה ב-29.2%.

בספריו, פורס לינץ' את אסטרטגיית ההשקעות שלו לפרטיה. לינץ' הוא המשקיע שאוהב ואהב מכל לסווג את המניות לקטגוריות צמיחה. על פיהן הוא הגדיר את המועדפות עליו. הראשונות נקראו מניות של "צמיחה מהירה", הרווחים שלהן צומחים ב-20% עד 25% לשנה בממוצע. אם בחרת במניות הנכונות אזי זוהי הדרך להכפלת המחיר ב-10, 20 ולעתים גם פי 200. עם פורטפוליו קטן, אחד או שתיים מאלה - הקריירה מובטחת.

איך לינץ' הצליח במקום שאחרים נכשלו?

לינץ' עשה מה ש-90% מהמשקיעים לא עשו. אם אתה רוצה להיות מה-10% שמכים את השוק ועוד בטופ, עליך לקרוא את הדו"חות הכספיים. יתרה מכך, לינץ' השקיע רק במה שהוא הכיר. הוא האמין שאם אתה מכיר מוצר באופן אישי, למשל אתה לקוח של החברה או קונה את המוצרים, אזי יש לך פרספקטיפה יותר טובה עבורה.

מניות שונות מאפיינים שונים

ראייה מיוחדת שהייתה ללינץ' היא שהחברות נבדלות בניהן ביכולת הצמיחה. הוא סיווג את החברות לפי גודלן ושיעור הצמיחה הממוצע שלהן בחמשת השנים האחרונות, ועשה שימוש בקריטריונים שונים לכל קבוצה על מנת להחליט האם המניה ראויה להשקעה.

המועדפות על לינץ' היו "הצומחות המהירות" - חברות שהצמיחה שהרווחים שלהן היו צומחים בשיעורים של 20% עד 50% בממוצע לשנה. אחרות עליהן התייחס בספרו היו ה-"stalwarts", חברות הצומחות בקצב מודרני (עליהן נרחיב בהמשך), הקטגוריה האחרונה היתה "הצומחות האיטיות" שלהן שיעורי צמיחה הנמדדים באחוזים בודדים, והן אטרקטיביות עקב שיעורי הדיבידנד אותו הן מחלקות.

הגבול העליון אותו קבע לינץ' מבחינת שיעור הצמיחה היה 50%, כלומר חברה שצומחת בממוצע בשיעור הגבוה מ-50% כנראה לא תוכל לשמור על הקצב לאורך זמן. הוא האמין בכלל חשוב עוד יותר - למשקיע אסור להניח שמניה תגביר את קצב הצמיחה ולפיכך לשלם עבורה מחיר יקר בהתבסס על הנחה זו.

מלאים בעלייה מתמדת - "דגל אדום"

לינץ' ראה חשיבות מאוד גדולה במלאים של החברה הרשומים במאזניה, והן נוגעים לכל הקטגוריות שהוזכרו, במידה והמלאים של חברה צומחים באופן עקבי מעבר למכירות - זה היווה עבור לינץ' "דגל אדום". למעשה עדות לכך שהביקושים למוצרים החברה נמצאים בנסיגה, או שהביקושים לא גדלים לפיה המתוכנן.

יחס המלאים למכירות של חברות טובות וצומחות צריך להישאר קבוע, או להיות מצוי במגמת ירידה. במקרים חריגים אם שאר הקריטריונים של החברה יציבים ואיתנים עלייה של 5% במלאים לשנה היא נחשבת סבירה.

מניות "צמיחה מהירה"

הצומחות המהירות, אותן אהב לינץ' יותר מכל, אולם לינץ' לא התסכל רק על היחס שבין המכפיל לשיעור הצמיחה. דבר חשוב נוסף - לינץ' סלד מחברות בעלות מכפיל הגבוה מ-40%, מאחר והוא חשש שחברות גדלות תתקשנה לשמור על שיעור צמיחה כה גבוה לאורך זמן. ומתוקף כך, גם בצומחות המהירות הוא העדיף חברות עם מכירות הגבוהות ממיליארד דולר.

מניות "צמיחה בינונית" עם מכפילים נמוכים

לינץ' ראה את המכפיל כדבר החשוב ביותר במניה, אולם לא המכפיל לבדו, אלא היחס שבין המכפיל לשיעור הצמיחה. במידה והמכפיל המחולק בשיעור הצמיחה מעניק תוצאה הקטנה מ-1, אזי המניה עשויה להיות השקעה מענינת. במידה וחברה צומחת ב-20% לשנה, אזי לינץ' היה מוצא בה עניין במידה והמכפיל שלה היה קטן מ-20. באופן דומה היה רוכש חברה הצומחת ב-25% במידה והמכפיל שלה ההיסטורי היה נמוך מ-25. ככל שהיחס היה נמוך יותר מ-1, כך המניה נחשבה לאטרקטיבית יותר.

כחלק ממדיניות הצמיחה אותה התווה, לינץ' אהב חברות שיש להן הרבה מקום לצמוח, הוא החל לחפש מניות אמריקניות ששווי השוק שלהן נע בין 200 מיליון דולר למיליארד דולר. מאחר ולינץ' אהב את הצומחות המהירות, הדרישה לצמיחת הרווח היתה בין 20% ל-25% לשנה במשך חמש שנים. לפיכך, צומצמה הרשימה מאוד למניות עם מכפיל נמוך וצמיחה גבוהה.

לינץ' אהב מניות שניהלו מדיניות חוב שמרנית. בדרך כלל הוא בחן את יחס החוב להון העצמי כדי למצוא חברה העונה לקריטריון. אולם, מאחר וחלק מהחברות הפיננסית לוקחות על עצמן חובות גדולים כחלק מטבע עסקיהן, הוא עשה שימוש בקריטריון נוסף - יחס ההון חלקי הנכסים, שמטרתו לבחון את המצב הפיננסי. יחס ההון לכנסים עדיף שיהיה גבוה מ-5%, יחד עם תשואה על נכסים (ROA) הגבוהה מ-1%.

צומחות איטיות - דיבידנדים גבוהים

לינץ' פחות התמקד במניות צמיחה איטית, המאופיינות בשיעור צמיחה חד ספרתי. למרות זאת, היתרון שלהן הוא שהן נמצאות בשלב הבגרות והעדיף אותן בתקופות של האטה או מיתון (כפי שנסביר בהמשך). יתרון נוסף שהן מספקות הוא תזרים מזומנים עקב הדיבידנדים וטובות למשקיעים המעוניינים בהכנסה קבועה ותנודתיות נמוכה בתיק. לרוב מאופיינות בבטא נמוכה.

מטבען חברות אלה לרוב גדולות מאוד, ולפיכך המכירות השנתיות צריכות להיות גבוהות ממיליארד דולר. גם כאן היחס של מכפיל הרווח חלקי שיעור הצמיחה צריך להיות נמוך מ-1. כמובן שיש להתאים את היחס מכפיל חלקי שעור הצמיחה לתשואת הדיבידנד. החברות הגדולות חייבות לקיים יחס של חוב להון עצמי הנמוך מ-80%, מקרים חריגים היו של חברות פיננסיות.

תשואת הדיבידנד צריכה להיות במקרה הזה גבוהה מ-3%, או גבוהה מזו של המדד בו הוא השקיע.

אסטרטגיה לתקופות של מיתון

לינץ' ידע להתאים את תיק ההשקעות לתקופות של האטה או מיתון, והעדיף בזמנים אלה מניות בעלות שיעורי צמיחה נמוכים דווקא המספקות סיכון נמוך. חברת אלה לרוב מתאפיינות במוצרים שאיננו יכולים לחיות בלעדיהם ונמנות בסקטורים של מזון ותרופות.

בתקופות של האטה ראה לינץ' חשיבות לרכוש מניות גדולות ויציבות בעלות היקף מכירות גדול, יחד עם זאת לינץ' לא החזיק את אותן המניות לנצח. אותן חברות גדולות לא יעניקו למשקיע שיעורי צמיחה גבוהים לאורך זמן, שנה אחרי שנה. למעשה לינץ' נהג להחליף את אותן מניות החסינות מיתון לעיתים קרובות.

כמו בכל מניה, ראה לינץ' צורך חשוב בחקר ההשקעות אותן הוא מבצע ובדק כל חברה לגופה וביסודיות. החשוב מכל הוא לוודא שהמניה המוחזקת על ידי המשקיע מתאימה לפורטפוליו אותו הוא רוצה להרכיב. אותן מניות שכונו על ידי לינץ' "stalwart", היו מתאימות במיוחד למצבים בהם הכלכלה לא מראה ביצועים טובים.

לכתבות נוספות בנושא: