אמת או יציב בדיני המס

במקרים מסוימים, משלמי המס הישראלים מוצאים את עצמם במצבים בלתי אפשריים, כפועל יוצא מהוראות מפורשות, שנכללו בחוקי המס וכתוצאה מפסקי דין, שיצאו מבית מדרשו של בית המשפט העליון. להלן נביא מספר דוגמאות למצבים לעיל: ● בפסק הדין, בעניין ע"א 3758/96, סלע חברה למוצרי בטון בע"מ, כב' השופטת ד' בייניש (כתוארה דאז) העירה, כי עוסק מורשה אינו רשאי לנכות מס תשומות - בשל עבודה שבוצעה בפועל והתמורה ששולמה בגינה - אם הופר "עקרון ההקבלה" (כלומר, מוציא החשבונית לא העביר את מס העסקאות לשלטונות מע"מ). השופטת בייניש הוסיפה, כי לא נעלם מעיניה חסרונה של גישה זו (המטילה מעין "אחריות מוחלטת" על מקבל החשבונית), והיא הציעה להקל על מי שהוכיח "שלא זו בלבד שלא התרשל, אלא אף נקט בכל האמצעים הסבירים כדי לאמת את החשבונית וזהות העוסק, ואף על פי כן לא גילה, ולא יכול היה לגלות באמצעים סבירים, שמוציא החשבונית לא היה זכאי להוציאה". יצוין כי כב' השופט ת' אור הצטרף להכרעת השופטת בייניש במקרה הספציפי, אך הציע להשאיר בצריך עיון את הערתה העקרונית, בעוד כב' השופט מ' אילן הצטרף, הן להכרעתה הספציפית של השופטת והן להערתה העקרונית, כאמור. ● בפסק הדין, בעניין ע"א 3348/97, דיקלה, חברה לניהול קרנות נאמנות בע"מ, שופטי בית המשפט העליון קבעו, פה אחד, כי לא יותר ניכוי בשל "מענק יובל", אלא במועד תשלומו בפועל לעובדים. כפועל יוצא מכך, פקיד השומה רשאי, למעשה, להטיל מס על רווחים מדומים (מבחינה חשבונאית ומבחינה כלכלית), אם כי הדבר אמור לבוא על תיקונו בשנים שלאחר מכן (כלומר, מדובר בעיוות מס, שחל בדרך כלל על הפרשי עיתוי, ולאו דווקא בעיוות מס תמידי). ● בפסק הדין, בעניין ע"א 438/90, הד הקריות בע"מ, שופטי בית המשפט העליון קבעו, ברוב דעות, שלא ניתן להתיר ניכוי בשל ריבית והפרשי הצמדה, הכרוכים בפיגור בהעברת מס שהמשלם ניכה במקור, והוא לא הועבר במועד לפקיד השומה. עמדתו של כב' הנשיא אהרון ברק (כתוארו דאז), שנותר במיעוט, הייתה שראוי להתיר את הניכוי המבוקש, שאם לא כן יוטל מס כפול על אותה ההכנסה (משום שעל סכום הקרן צמחו פירות במהלך תקופת העיכוב בהעברת כספי הניכויים). ● בפסק הדין, בעניין ע"א 94/88, אליהו נכסים בע"מ, שופטי בית המשפט העליון קבעו, פה אחד, כי לא ניתן להפחית ניכוי מועבר בשל אינפלציה (משנים קודמות) מן השבח הריאלי שהופק בעת מכירת נכס מקרקעין, בשנת המס. השופטים הנכבדים הגיעו למסקנה זו, בין היתר, בשל הטיפול הדיפרנציאלי שנכלל בחוק המיסוי בתנאי אינפלציה, בניכוי המועבר בשל אינפלציה משנים קודמות (שמתואם לשיעור עליית המדד בשנת המס) ובהפסד המועבר (שמתואם למדד עד שנעשה בו שימוש, לקיזוז רווחי הון בעסק). במקרה זה, מדובר בתקלת מס העוסקת בהפרשי עיתוי בלבד, שכן עם הגשת הדוח השנתי לפקיד השומה, המעוות יבוא על תיקונו. מידת ההגינות מחייבת אותנו להבהיר, בניגוד לרושם שעלול להתקבל מפסקי הדין שסקרנו ברשימה זו, כי במקרים אחרים, בית המשפט העליון סייע למשלמי המס, וכתוצאה מכך מנע עיוותים קשים. בין היתר, נוכל להזכיר את ההחלטות שנתקבלו בפסקי הדין, בעניין ארם משחקים בע"מ (ע"א 733/89); בעניין ורה דבורה שכטר (ע"א 5359/92); בעניין אלקה החזקות בע"מ (ע"א 2112/95); בעניין אינטרבילדינג חברה לבניין בע"מ (ע"א 1527/97); בעניין מ.ל. השקעות ופיתוח בע"מ (ע"א 4271/00); ובעניין רון קלס ואחרים (ע"א 900/01). מתקבל הרושם, כי שופטי ישראל (ולא רק הם) מקדישים חלק בלתי מבוטל מזמנם, כדי לגבש את תכלית החקיקה בדיני המס. הכותב - ממשרד רוז'נסקי, הליפי, מאירי ושות', רואי חשבון.