בנק דיסקונט
צילום: יחצ

לווה 107 מיליון שקל ויחזיר 330 מיליון שקל, איך זה יכול להיות?

כוחה הגדול של ריבית דריבית: כשאתם לווים, היא עלולה לפעול לרעתכם; התביעה שהחלה לפני עשור הגיעה לסיומה לאחר שבית המשפט המחוזי הכריע כי איש העסקים ז'יל פלדמן ישלם לבנק דיסקונט את הסכום וכן הוצאות משפט ושכר טרחה של 5 מיליון שקל

נחמן שפירא | (2)
נושאים בכתבה דיסקונט שכר טרחה

איש העסקים היהודי אמריקאי ז'יל פלדמן יצטרך להחזיר לבנק דיסקונט 330 מיליון שקל, על הלוואה שנטל מהבנק בהיקף של 107 מיליון שקל, בין השנים 2010-2007, כך פסק בית המשפט המחוזי. פלדמן השתמש בכסף לשם רכישת מניות של החברה פולאר שהייתה חלק מפרויקט הולילנד. פלדמן לא פרע את סכום ההלוואה ובית המשפט המחוזי חייב אותו לשלם לבנק דיסקונט את מלוא סכום ההלוואה פלוס ריבית, לפי חישובי הבנק - הריבית שהצטברה לבדה לאורך השנים הגיעה לסכום שגבוה פי 2 מההלוואה. בשנת 2013 תבע בנק דיסקונט את פלדמן, בעל השליטה בחברת פ.ד. אחזקות שנטלה את ההלוואות, לאחר שפלדמן היה ערב להחזרתן. בנוסף נתבעה גם חברת HFZ שהייתה שותפה לעסקה. פלדמן טען במהלך המשפט כי אכן היה ערב להלוואה אך רק לחלק קטן ממנה ולריביות בלבד. בנוסף טען כי יש לקזז מחובו כלפי הבנק סכומי פיצוי עבור נזקים שנגרמו לו בעקבות הליכי פשיטת רגל שהבנק נקט כלפיו, שנמחקו לבסוף, אבל בית המשפט לא קיבל את עמדתו. ההסכם להלוואות נחתם בין הצדדים בחודש יולי 2007 וזאת בכדי לממן את מחצית שווי הרכישה של מניות השליטה בחברת פולאר ע"י פלדמן. סכום הקרן של ההלוואה עמד אז על 103 מיליון שקל.  

סכום התביעה: 157 מיליון שקל

לפי ההסכם, תשלומי הריבית נקבעו בתשלומים שנתיים, החל משנה לאחר נטילת ההלוואה. כן נקבע כי כל מניות פולאר שיירכשו ישועבדו לטובת הבנק, להבטחת פירעון האשראי וכי פלדמן יערוב אישית לתשלומי הריבית שעל-פי הסכם האשראי. בחודש יולי 2007 העמיד הבנק את החלק הראשון של ההלוואה בסך 83 מיליון שקל, בהמשך נחתם הסכם נוסף בין הצדדים והבנק העביר לנתבעים עוד שתי הלוואות על סך של 24 מיליון שקל. בשנת 2011 לא שולם תשלום ריבית בסכום של כ-7.5 מיליון ע"י הנתבעים, לאחר משא ומתן שלא צלח בין הצדדים הגיש הבנק בחודש יולי 2013 תביעה על סך של 157 מיליון שקל. לטענת הבנק, סכום התביעה, בהתחשב בריביות שנוספו, עומד כיום על למעלה מ-330 מיליון שקל. הנתבעים טענו לכל אורך המשפט כי ההליך שקדם להגשת התביעה, העמדת החוב לפירעון מיידי לא הייתה מוצדקת, שכן לא היה מקום להעמיד את כל ההלוואה על כל הריביות שנוספו לה, סכום של למעלה מ-130 מיליון שקל באותה העת, בשל איחור בתשלום ריבית של כ-7.5 מיליון שקל, והן משום שלא ניתנה הודעה מוקדמת על-פי הנדרש בהסכם ההלוואה ובחוק. בנוסף טענו הנתבעים כי בנק לא הוכיח את גובה החוב וכי ריבית הפיגורים הנתבעת על-ידי הבנק (פריים + 7.5%), אינה נכונה, ובמקום זאת, החישוב צריך להיות לפי ריבית הנקובה בהסכם במקרה של הפרת הסכם (הריבית המוסכמת – 6.2% בתוספת 2%). בנוסף, טענו הנתבעים כי העסקה בין הצדדים הייתה מסוג שותפות עסקית, במסגרתה הבנק היה צריך ליהנות גם מרווחיה של פולאר.  הבנק טען כי אין מדובר בחוזה יחס, בעסקת שותפות, אלא בהסכם הלוואה בנקאי, שכל תנאיו מפורטים בו, בנספחיו ובתוספות שנוספו לו, והם אלה המחייבים את הצדדים, וכי מלוא חוב ההלוואה הועמד לפירעון כדין ובהתאם להסכמים שבין הצדדים, לאחר שהנתבעים הפרו את הסכם ההלוואה, בכך שלא פרעו את הריבית שהיה עליהם לפרוע, ולאחר שמצבה הכלכלי של פ.ד. הורע, באופן שמאפשר על-פי ההסכם להעמיד את כל החוב לפירעון מיידי. וכן כי איש העסקים ז'יל פלדמן חתם ערבות על כל גובה ההלוואה והריבית.  

"לא השכילו למצות את הליך הגישור"

שופט בית המשפט המחוזי יונה אטדגי הכריע כי "אין מנוס, מקבלת התביעה, הן כלפי פ.ד. (וכמובן HFZ) והן כלפי פלדמן, למעט תיקון מסוים בחיוב הריבית. השופט כתב כי הוא "מצר על כך שהנתבעים לא השכילו למצות את הליך הגישור הממושך שהיה בין הצדדים, או להגיע להסכם פשרה אחר מחוץ לכתלי בית המשפט, למרות ההזדמנויות הרבות שניתנו לכך. יש לציין כי השופט נטל שנת שבתון על מנת לכתוב פסקי דין, ובהודעה לא סטנדרטית מלפני מספר חודשים הודיע השופט כי "לצד התנצלותי הנוספת, אני מבקש להודיע כי נטלתי חופשת שבתון לצורך כתיבת התיקים הממתינים למתן פסק דין, ותיק זה בתוכם (אף בראשם מבחינת קדימותו), כך שפסק הדיין צפוי להינתן עד סוף חודש אפריל. בית המשפט מודה לצדדים על סבלנותם". השופט לא עמד בתאריך היעד שנקב ואיחר במספר ימים. השופט אטדגי דחה את טענת הנתבעים על אופי ההסכם וקבע כי לא מדובר בהסכם שותפות. השופט קבע כי מדובר בחוזה סגור עם התניה מלאה. כפי שנפסק ע"י השופט שטיין בעבר בו הציב את הכללים לעניין.  "בקצה האחד של הספקטרום נמצא חוזה יחס פתוח אשר מנוסח בקווים כלליים בלבד – זאת, מאחר שבעלי החוזה, אשר הסכימו אהדדי לגבי מטרתו ונטלו על עצמם את ההתחייבות הבסיסית לקדמה, לא יכלו, לא רצו או לא השכילו לקבוע בו מתווה צעדים מדויק שבו כל אחד מהם אמור לצעוד כדי להגיע אל אותה מטרה משותפת... בקצה השני של הספקטרום נמצא חוזה סגור עם התניה מלאה: חוזה ממצה שכל תנאיו מוגדים באופן ברור ונהיר, והוא אינו זקוק לפשרנות יצירתית...". לאור כך מסביר השופט: "השאלה היחידה שעליה יהא עליו לענות היא "מה הסכימו ביניהם הצדדים כעניין של עובדה?"  השופט קבע כי "ההסכמים הם הסכמי מתן אשראי ולא הסכמי שותפות. הבנק אינו נהנה מרווחיהם של פ.ד. או של פולאר ואינו אמור להנזק מהפסדיהם. בנוסף קבע השופט כי בהתאם להסכם האשראי, אי תשלום סכום כלשהו, שהלווה חייב לשלמו במועד שנקבע בהסכם, ייחשב להפרה, אלא אם ההפרה תוקנה בתוך 14 יום. וכי ההסכם נותן זכות לבנק להעמיד את מלוא חוב ההלוואה לפירעון מיידי, במידה וההפרה לא תוקנה בתוך אותו מועד. השופט מציין כי השאלה היחידה שעמדה על הפרק בהכרעה היא המחלוקת על חישוב הריביות. בהכרעתו קבע השופט כי "בסיכומו של דבר, לא מצאתי מקום להעתר לבקשת הנתבעים להפחתת ריבית הפיגורים או ריבית ההפרה.   לגבי חתימת הערבות ע"י פלדמן קבע השופט כי "פלדמן לא עמד בנטל המוטל עליו לסתירת החזקה הנובעת מחתימתו על מסמכי התוספת השנייה". השופט ביקר את העובד כי פלדמן נמנע מלהעיד את הנציגים שהיו מעורבים מטעמו במשא-ומתן מול הבנק לקראת ניסוח מסמכי התוספת השנייה: עו"ד ראובן (רובי) בכר ודובי וייס, שכיהן באותה עת כמנכ"ל פולאר. לגבי טענתו של פלדמן להפחתת הנזקים שנגרמו לו פסק השופט אטדגי כי "גם הנזקים שעל-פי הנטען נגרמו מהליך פשיטת הרגל, לא הוכחו כנדרש וכי לא הוצגה חוות דעת מומחה להוכחת הנזק הנטען ולא הוצגו אסמכתאות כלשהן. השופט קבע כי פלדמן טען ל"נזק עתק של כ-200 מיליון שקל" אך אפילו העדות היחידה שהובאה, מפי תורג'מן, הינה בגובה של עד 50 מיליון שקל וגם הוא לא הוכח.  השופט קבע בהכרעתו כי הוא מחייב את שלושת הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את סכום התביעה, בצירוף ריבית על-פי האמור בכתב התביעה אך בכפוף לתיקון הריבית. דהיינו סכום של כ-330 מיליון שקל. בנוסף לכך קבע השופט כי הוצאות המשפט יעמדו על סך של כ-5 מיליון שקל, שישולמו לתובע. שכר-טרחת עורך-דין בסך 2.7 מיליון שקל והוצאות משפט בסך 2 מיליון שקל, שניהם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין. שכר הטרחה הגדול לא נעלם מעיניו של השופט ולכן ככל הנראה כתב השופט בפסק הדין כי שכר הטרחה הוא סביר ועומד על פחות מ-2% ביחס לסכום התביעה (כ-157 מיליון שקל) ללא התחשבות בריביות שנוספו מאז הגשתה.     

תגובות לכתבה(2):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 2.
    עומר 08/05/2023 07:37
    הגב לתגובה זו
    מכרו קרקע בטבריה בנזיד עדשים. כשיכלו למנף את ההשקעה ולהפוך אותה למקור הכנסה ורווחים מטורף. אבל החברה התנהלה עי אנשים הזויים ומנותקים. ביניהם השמאי יוסף פישלר הנאלח הנוכל שמכר את נשמתו לשטן במקום לדאוג לאינטרס העיסקי של החברה
  • 1.
    זין שלי בפה שלך 08/05/2023 02:48
    הגב לתגובה זו
    שיעשה הפלת תיק , כמו שהישראלים עושים ... חחחח בלי כסף? נגע נסע , וזה היה די באוויר כמו שאומרים מפה רכר
שדה חיטה
צילום: pixbay

המשפחה מכפר טרומן הפסידה שוב - הפינוי ייצא לדרך

לאחר מאבק משפטי ממושך שנמשך יותר מעשור, בית משפט השלום דחה את תביעתן של בנות משפחת קלקודה, שביקשו לשמור על אחיזתן בשתי נחלות במושב, שנוצלו במשך שנים לשימושים מסחריים אסורים. פסק הדין מהווה חוליה נוספת במאבק שמנהלת רשות מקרקעי ישראל נגד שימושים לא חוקיים בקרקע חקלאית, ומעביר מסר ברור: הקרקע הציבורית שייכת למדינה, ולא למי שעושה בה שימוש פרטי או עסקי

עוזי גרסטמן |

בצהרי יום סתווי שקט במושב כפר טרומן, בסמוך לשדות הירוקים שמתמזגים עם שובל המטוסים של נתב"ג, נחתם עוד פרק ארוך במאבק מתוקשר על אדמות המדינה. אחרי שנים של הליכים משפטיים, פסקי דין, ערעורים ועתירות חוזרות, בית משפט השלום ברחובות דחה על הסף את תביעתן של בנות משפחת קלקודה - ליהי, טל ומעין, שביקשו לעצור את פינוי משפחתן מהנחלות שעליהן נבנו מבנים מסחריים וחניון "חנה וטוס" לא חוקי.

מדובר באחד התיקים הבולטים בשנים האחרונות במסגרת המאבק שמנהלת רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) נגד שימושים חורגים וניצול עסקי של נחלות חקלאיות. פסק הדין החדש, שניתן על ידי השופטת אושרית הובר היימן, מאשר סופית כי גם הניסיון של הדור הצעיר במשפחת קלקודה לא הצליח לעקוף את קביעות בתי המשפט הקודמות, שהורו על השבת הקרקע למדינה. "ניכר כי בני משפחת קלקודה מסרבים להשלים עם התוצאה המשפטית הקובעת כי הם נדרשים לסלק ידם מן המקרקעין", כתבה השופטת בפסק הדין בהכרעתה, וקבעה כי מדובר ב"גלגול משפטי נוסף" שנועד להאריך את האחיזה בקרקע תוך הטרדת המדינה בהליכים חוזרים ונשנים.

שורשיה של הפרשה נעוצים עוד בשנות ה-90, אך הקונפליקט התלקח מחדש בראשית העשור הקודם. משפחת קלקודה, שחכרה שתי נחלות חקלאיות - נחלה 33 ונחלה 34 - מהמושב כפר טרומן, הפכה את האדמות החקלאיות לעסק משגשג. במקום לגדל גידולים חקלאיים, הוקמו שם חניונים מסחריים מסוג חנה וטוס, לצד מבנים מושכרים לעסקים פרטיים. על פי הערכות רמ"י, השימושים האלה גלגלו עשרות מיליוני שקלים בשנה.

"רמ"י זכאית להשבה מלאה של הנחלות, לרבות חלקות המגורים"

המדינה, באמצעות רמ"י, פתחה בשורת הליכים אזרחיים ופליליים נגד המשפחה, בטענה לשימוש חורג ולבנייה בלתי חוקית. ב-2019 ניתן פסק דין תקדימי בבית המשפט המחוזי מרכז־לוד, שבו נקבע כי יש להשיב את הנחלות למדינה. השופטת דפנה בלטמן קדראי קבעה אז כי, "בני הזוג קלקודה עשו שימוש חורג במקרקעין למטרות שאינן חקלאיות, בניגוד להסכם המשבצת ובהיקף נרחב ולאורך שנים רבות". בית המשפט חייב אותם גם בתשלום דמי שימוש ראויים בסכום כולל של כ-7 מיליון שקל. בערעור שהוגש לעליון נדחתה טענת המשפחה, ובית המשפט העליון חיזק את עמדת המדינה וקבע כי, "התנהלותם הקיצונית של המערערים עמדה בסתירה חזיתית לתכלית החקלאית של ההקצאה", וכי "המשיבה  רשות מקרקעי ישראל - זכאית להשבה מלאה של הנחלות, לרבות חלקות המגורים".

אחרי שההורים הפסידו בכל הערכאות, ניסו הבנות לפתוח דף חדש, משפטית לפחות. בתביעתן החדשה, שהוגשה ב-2021, טענו ליהי, טל ומעין קלקודה כי יש להכיר בהן כבעלות "זכויות עצמאיות" במקרקעין, נפרדות מזכויות הוריהן. הן ביקשו מבית המשפט להורות כי הנחלות יוקצו להן מחדש, או לחלופין שיוכרו כ"ברות רשות" שיכולות להמשיך להתגורר בבתים שבשטח. במקרה הגרוע, כך הן טענו, מגיע להן לפחות דיור חלופי או פיצוי הולם.

שדה חיטה
צילום: pixbay

המשפחה מכפר טרומן הפסידה שוב - הפינוי ייצא לדרך

לאחר מאבק משפטי ממושך שנמשך יותר מעשור, בית משפט השלום דחה את תביעתן של בנות משפחת קלקודה, שביקשו לשמור על אחיזתן בשתי נחלות במושב, שנוצלו במשך שנים לשימושים מסחריים אסורים. פסק הדין מהווה חוליה נוספת במאבק שמנהלת רשות מקרקעי ישראל נגד שימושים לא חוקיים בקרקע חקלאית, ומעביר מסר ברור: הקרקע הציבורית שייכת למדינה, ולא למי שעושה בה שימוש פרטי או עסקי

עוזי גרסטמן |

בצהרי יום סתווי שקט במושב כפר טרומן, בסמוך לשדות הירוקים שמתמזגים עם שובל המטוסים של נתב"ג, נחתם עוד פרק ארוך במאבק מתוקשר על אדמות המדינה. אחרי שנים של הליכים משפטיים, פסקי דין, ערעורים ועתירות חוזרות, בית משפט השלום ברחובות דחה על הסף את תביעתן של בנות משפחת קלקודה - ליהי, טל ומעין, שביקשו לעצור את פינוי משפחתן מהנחלות שעליהן נבנו מבנים מסחריים וחניון "חנה וטוס" לא חוקי.

מדובר באחד התיקים הבולטים בשנים האחרונות במסגרת המאבק שמנהלת רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) נגד שימושים חורגים וניצול עסקי של נחלות חקלאיות. פסק הדין החדש, שניתן על ידי השופטת אושרית הובר היימן, מאשר סופית כי גם הניסיון של הדור הצעיר במשפחת קלקודה לא הצליח לעקוף את קביעות בתי המשפט הקודמות, שהורו על השבת הקרקע למדינה. "ניכר כי בני משפחת קלקודה מסרבים להשלים עם התוצאה המשפטית הקובעת כי הם נדרשים לסלק ידם מן המקרקעין", כתבה השופטת בפסק הדין בהכרעתה, וקבעה כי מדובר ב"גלגול משפטי נוסף" שנועד להאריך את האחיזה בקרקע תוך הטרדת המדינה בהליכים חוזרים ונשנים.

שורשיה של הפרשה נעוצים עוד בשנות ה-90, אך הקונפליקט התלקח מחדש בראשית העשור הקודם. משפחת קלקודה, שחכרה שתי נחלות חקלאיות - נחלה 33 ונחלה 34 - מהמושב כפר טרומן, הפכה את האדמות החקלאיות לעסק משגשג. במקום לגדל גידולים חקלאיים, הוקמו שם חניונים מסחריים מסוג חנה וטוס, לצד מבנים מושכרים לעסקים פרטיים. על פי הערכות רמ"י, השימושים האלה גלגלו עשרות מיליוני שקלים בשנה.

"רמ"י זכאית להשבה מלאה של הנחלות, לרבות חלקות המגורים"

המדינה, באמצעות רמ"י, פתחה בשורת הליכים אזרחיים ופליליים נגד המשפחה, בטענה לשימוש חורג ולבנייה בלתי חוקית. ב-2019 ניתן פסק דין תקדימי בבית המשפט המחוזי מרכז־לוד, שבו נקבע כי יש להשיב את הנחלות למדינה. השופטת דפנה בלטמן קדראי קבעה אז כי, "בני הזוג קלקודה עשו שימוש חורג במקרקעין למטרות שאינן חקלאיות, בניגוד להסכם המשבצת ובהיקף נרחב ולאורך שנים רבות". בית המשפט חייב אותם גם בתשלום דמי שימוש ראויים בסכום כולל של כ-7 מיליון שקל. בערעור שהוגש לעליון נדחתה טענת המשפחה, ובית המשפט העליון חיזק את עמדת המדינה וקבע כי, "התנהלותם הקיצונית של המערערים עמדה בסתירה חזיתית לתכלית החקלאית של ההקצאה", וכי "המשיבה  רשות מקרקעי ישראל - זכאית להשבה מלאה של הנחלות, לרבות חלקות המגורים".

אחרי שההורים הפסידו בכל הערכאות, ניסו הבנות לפתוח דף חדש, משפטית לפחות. בתביעתן החדשה, שהוגשה ב-2021, טענו ליהי, טל ומעין קלקודה כי יש להכיר בהן כבעלות "זכויות עצמאיות" במקרקעין, נפרדות מזכויות הוריהן. הן ביקשו מבית המשפט להורות כי הנחלות יוקצו להן מחדש, או לחלופין שיוכרו כ"ברות רשות" שיכולות להמשיך להתגורר בבתים שבשטח. במקרה הגרוע, כך הן טענו, מגיע להן לפחות דיור חלופי או פיצוי הולם.