קיתונות של קצף, לעיתים על סף לעג, ספג יו"ר הבנק הפדראלי בן ברננקי בימים שחלפו מאז פרסם את תוכניתו לרכוש ניירות ערך בסך 600 מיליארד דולר בשמונת החודשים הבאים.

גרמניה, וברזיל ומדינות רבות אחרות לא חסכו מילים כדי להביע תרעומת מהמהלך, שלדידם אינו אלא ניסיון בוטה וחד צדדי להציל את כלכלת ארצות הברית על חשבון מדינות אחרות - דרך הצפת המשק בנזילות, החלשת הדולר וליבוי אינפלציה.

לשיטתם, כשמשחקים על סכום אפס, הפועל היוצא של הצעדים הללו הינו חיזוק המטבעות של המדינות המתחרות בארצות הברית בשוק הסחר העולמי, הצפתן בהון זר ופגיעה קשה בצמיחה ובתעסוקה בשטחן.

גם סין נתנה להבין שאין דעתה נוחה מהמהלך, כשהבונוס מבחינתה היה שהלחץ עליה לחזק את היואן נחלש הרי אם ארצות הברית נוקטת צעדים חד צדדיים שפוגעים במדינות אחרות, מה לעולם כי ילין על סין.

אין ספק, זו לא האווירה שלאורה היו רוצים מנהיגי G20 לפתוח את התכנסותם בשבוע הבא, אך כעת אין מנוס, האווירה תהייה מתוחה, חרף כל ניסיונות ההרגעה, והסיכוי להגיע להסכמות נראה כעת קלוש. כל הצדדים טפסו על עץ גבוה מדי מכדי לרדת ממנו בזמן הקצר שנותר.

שאלתי את עצמי כיצד קרה המהפך התודעתי בעולם - לרעת ארצות הברית. הלא כשברננקי רכש איגרות חוב לסוגיהן בסך 1.7 טריליון דולר עמד העולם והריע לו.

המשוואה הייתה פשוטה - מדובר במהלך אמיץ, רחב היקף, שיניע מחדש את גלגלי הכלכלה האמריקאית ובראשה הצרכן; זה ישוב למנהגו החביב וירכוש בחו"ל מכול הבא ליד; התאוששות בארצות הברית תתורגם לגידול בהכנסות של החברות המייצאות אליה ובא לציון גואל.

והנה כעת מודיע ברננקי על תוכנית רכישות שנייה (QE2) בסדר גודל של שליש מהתוכנית הראשונה והתגובות - הפוכות לחלוטין: ארצות הברית תיהנה מהתוכנית, הצרכן האמריקאי ירוץ לחנויות, אך המדינות האחרות לא תיהנינה מכך.

כנראה העולם חושב כעת שארצות הברית אבדה את מעמדה המוביל, היא אינה מהווה עוד קטר צמיחה גלובאלי, אלא מתחרה מן המניין על עוגת סחר עולמית שאיש אינו יכול להגדיל. כל זאת - בחלוף חודשים ספורים בלבד מאז הוכרז רשמית תום המשבר.

הפיחות במעמדה של ארצות הברית נחשף במלואו בויכוח הניטש כרגע בין הניצים. ברננקי טוען שאם תוכניתו תצליח וארצות הברית תתחזק, הדבר ישתקף בתיסוף בשער הדולר, המייצג את כלכלתה. לכן, אל לעולם לחשוש מדולר חלש ואינפלציה בארצות הברית.

מתנגדיו טוענים ההפך - הנזילות שברננקי מזרים למשק לא תגיע לצרכנים, אלא תיעצר אצל הבנקים, שישיבו את הכסף לחיקה החמים של הריבית שברננקי מבטיח להם. ואם תגיע - לא תנוצל לקניות, או השקעות, כי הצרכנים והחברות שרויים באי וודאות ואינם ממהרים להיכנס להרפתקאות חדשות. לכן, כל שיקרה הוא שיהיו לחצי אינפלציה והדולר יפוחת.

מי צודק? קשה להכריע - אך אני הולך עם ברננקי. זאת מסיבה אחת - מוקדם להספיד את חשיבותה הכלכלית הגלובאלית של ארצות הברית ורב הסיכוי שתשוב להוליך את הצמיחה העולמית בשנים הבאות. אם כך יקרה, תיסוף בדולר יהיה תרחיש סביר בהרבה מפיחות בו.

לאחרונה החלו להופיע סימנים בכיוון זה. לדוגמא, לפי המדד המשולב שפרסם השבוע ארגון OECD, ארצות הברית (בצוותא עם גרמניה ובמידת מה יפאן) עתידה להציג צמיחה עקבית, ואילו בסין וברזיל, שני נדבכים חשובים במועדון ארבע המדינות המתפתחות הגדולות BRIC, מסתמנת האטה של ממש. גם בהודו תיתכן האטה, אם כי מתונה יותר.

באופן כללי יותר, בעוד מדינות OECD ממשיכות להתאושש בעקביות, גם אם בקצב מדוד, המדינות המתעוררות, שמיהרו להתאושש מהמשבר העולמי, נבלמות כעת ובשתיים מהן, סין וברזיל, מסתמנת האטה של ממש.

מדדי מנהלי הרכש והמדדים המשולבים שפורסמו לאחרונה בארצות הברית, יחד עם נתוני ההזמנות ממפעלים ואפילו דוח התעסוקה - בכול אלו הבליחו לאחרונה נקודות אור ושווה לראות אם ההתאוששות המיוחלת קורמת סוף סוף עור וגידים.

אינני טוען שבארצות הברית ממתינה צמיחה מהירה מעבר לפינה, אך מנגד אינני מסכים לטענה שאין בכוחה כבעבר למשוך קדימה את הכלכלה הגלובאלית.

יש יותר סיכוי להיות מופתעים לטובה ולכן, ברננקי, בשלב זה, העם איתך.

הכותב הוא רונן מנחם, מנהל יחידת ההשקעות והאסטרטגיה החטיבה לנכסי לקוחות וייעוץ, בנק מזרחי טפחות