עמ"ש 125/02, בש"א 1145/03 מרים טאהה נ. מנהל מס שבח מקרקעין

בשנים 1994 ו-1995 בוצעו על ידי המערערת שתי עסקאות מכר מקרקעין (להלן – העסקאות).

כעבור ארבע וחמש שנים מעשיית שתי העסקאות, הגישה העוררת למשיב הסכמי ביטול לעסקאות, אלא שהמשיב החליט שלא לקבל את הבקשות. לפי המסמכים שצורפו לבקשה עולה כי ההחלטות נשלחו לעוררת בתאריך 16.12.1999 בדואר רשום.

המשיב קבע כי לא שוכנע בביטול עסקה כמשמעותו בסעיף 102 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), התשכ"ג-1963 (להלן – החוק). הבקשות נדונו כהשגות.

ניתן להסיק מהחלטת המשיב כי נוכח הזמן הרב שעבר מתאריך עשית העסקות עד לביטולן, הוא איננו מוכן לקבל את הביטול שנעשה כביטול מכירה, אלא כעסקה חוזרת.

העוררת החלה בתאריך 13.5.2001 להתענין בגורל הודעתה על ביטול העסקאות, שהוגשה במרץ 1999, ושלחה מכתב למשיב, בו טענה כי לא קיבלה את ההחלטות.

המשיב השיב למכתבה של העוררת כעבור 9 חדשים מתאריך קבלת מכתבה. במכתב התשובה ששלח, צרף המשיב את החלטותיו, תוך ציון העובדה שאלה כבר נשלחו בדואר רשום.

כפי שנטען על ידי המשיב, גם אחרי שנשלחו ההחלטות לעוררת פעם נוספת בתאריך 6.2.2002, שוב החמיצה העוררת את המועד החוקי להגשת הערר ורק בתאריך 18.4.2002, כעבור כ-70 ימים, הגישה את הערר המשמש רקע לבקשה זו, מבלי שהגישה בקשה להארכת מועד, זאת בניגוד לסעיף 88 לחוק, הקובע מועד של 30 ימים להגשת ערר על החלטת המנהל מיום שנמסרה לעורר החלטה.

המשיב הגיש בקשה לדחיית הערר על הסף, בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1984 (להלן -התקנות) וזאת משתי סיבות: האחת, מחמת מעשה בית דין, והשניה: מחמת הגשת הערר באיחור, שלא במועד החוקי הקבוע בחוק.

ועדת הערר בענין חוק מס שבח מקרקעין שליד בית המשפט המחוזי בנצרת פסקה

מגעים שקיים בא כוח העוררת עם המשיב לענין הערר אינם מהווים תחליף להגשת הערר במועדו. אם סבורה העוררת שהחמצת המועד להגשת הערר יש לה צידוק, היה עליה להגיש בקשה להארכת מועד, כדי שהועדה תתן דעתה על כך ותחליט.

הועדה איננה רואה כל מניעה להגשת בקשה להארכת מועד ובמקביל לנהל מו"מ לפשרה, הן לגבי האיחור והן לגופו של ענין.

בקשת המשיב התקבלה. העוררת חויבה בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 4,000 ₪.