בית המשפט המחוזי בחיפה זיכה מחמת הספק נהג משאית שסטה מנתיבו ופגע ברכב הסעות שנסע בנתיב הנגדי והורשע בגרימת מותם של חמישה נוסעים.

הנהג הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בחודש דצמבר בשנה שעברה על פסק הדין של בית המשפט לתעבורה שהרשיע אותו בגרימת מוות ברשלנות וגזר עליו 32 חודשי מאסר.

שופטי ההרכב גלית ציגלר ושמואל מנדלבום הצטרפו לדעתו של ראש ההרכב השופט יחיאל ליפשיץ שכתב את פסק הדין וקבעו כי דין הערעור להתקבל.

השופטים ציינו כי "שורת מחדלים ראייתיים מותירה ספק סביר ביחס לאחריות הנהג לתאונה". התאונה הקשה אירעה לפני כשש שנים בסמוך ליישוב שקד שבצפון השומרון. המערער הוא תושב יישוב בצפון הארץ, בן 55 ונהג משאית במקצועו. בחודש יולי 2017 הוא נהג במשאית מסוג מרצדס שלה סרן אחורי אחד שהיתה רתומה לעגלה ללא מטען. הדבר היה בכביש 6614 מכיוון הישוב שקד לכיוון אזור תעשייה שחק.

במהלך הנסיעה, התנגשה המשאית ברכב הסעות בו נסעו נהג ו-8 נוסעים. מדובר בכביש בינעירוני דו סטרי, בעל נתיב אחד לכל כיוון, עם קו הפרדה מקווקוו, שהמהירות המרבית המותרת בו 80 קמ"ש. מרחק קצר יחסית לפני שהמשאית הגיעה לעקומה ימינה בכביש, היא בלמה על פני מרחק של כארבעים מטרים, סטתה שמאלה לנתיב הנגדי והתנגשה עם דופן קדמית שמאלית בדופן שמאל של רכב ההסעות. תוצאות התאונה היו איומות. חמישה מנוסעי הרכב נהרגו, הנהג וארבעה נוסעים, בעוד היתר נפצעו ונחבלו.

השופטים ציינו כי "אין חולק כי בשניות טרם שהמשאית פגעה ברכב ההסעות ננעלו גלגלי הסרן האחורי של התומך, וכתוצאה מכך היא סטתה לנתיב הנגדי שם נסע אותה עת רכב ההסעות".

המדינה טענה כי הדבר היה כתוצאה מלחיצת המערער על דוושת הבלם, לאחר שהבין שהוא נוסע מהר מידי ולאחר שהבחין ברכב ההסעות. בכך, לשיטת המשיבה, הוא נהג באופן בלתי זהיר ורשלני ולכן יש להותיר את הרשעתו על כנה.

• הבטיחו להם תשואה של 8.7% בלי סיכון והכסף נעלם
• "הלך הכסף": המשקיעים בקבוצת הנדל"ן פרסונל בצרות, מה יקבע ביה"מ?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

מנגד, טען המערער כי נעילת גלגלי הסרן האחורי של התומך היתה תוצאה של תקלה טכנית. הוא טען שנעילת הגלגלים היתה תוצאה של השתחררות או קריעת צינור אויר ממערכת "בלם המקסי" של התומך. בנוסף טען כי תקלה דומה התרחשה חודשים ספורים טרם מועד התאונה ומשום שלא תוקנה כראוי, השתחרר הצינור גם במועד התאונה.

התאונה המחרידה צולמה במצלמה שהותקנה על עמוד תאורה סמוך למקום התאונה. השופטים ציינו כי לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי ניתן להבחין בעשן יוצא מאזור הגלגלים האחוריים של התומך עובר לתאונה, וגם סימני הבלימה על הכביש מעידים על כך.

בית המשפט לתעבורה בערכאה הראשונה דחה את טענת ההגנה  וקבע כי המשיבה (המדינה) הוכיחה מעבר לכל ספק סביר את טענותיה.  בית המשפט דחה את טענת הנהג כי הבלימה הייתה כתוצאה מתקלה. לאחר התאונה וגם לאחר מכן, אישר המערער שהוא זה שלחץ על דוושת הבלמים, ולא טען כי המשאית "עצרה מעצמה". בדיון בבית המשפט טען הנהג כי אינו זוכר דבר מהתאונה. בית המשפט הכריע כי הוא אינו נותן אמון בגרסת המערער כי הוא אינו זוכר את פרטי התאונה. בנוסף הכריע בית המשפט כי גם מהצד הטכני הבלימה לא התרחקה עקב כשל.

 

קיראו עוד ב"משפט"

• כללי הבית: המדריך המלא להישרדות (והצלחה) בבית המשפט
• חברת הארנק באילת: הערעור שהתקבל והזיכוי שנשלל
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• צוואה ביקשה לנשל אם לשמונה - בית המשפט התנגד

המשאית נבזזה

השופט ליפשיץ ציין כי "במועד בדיקת המשאית על ידי מומחה ההגנה, חלקים שונים במשאית היו חסרים וזאת לאחר ש"נבזזה" באופן חלקי. המשאית היתה מאוחסנת אותו מועד במגרש מטעם ובאחריות המשטרה".

במסגרת בדיקת המשאית מצא מומחה מטעם ההגנה כי אחד מצינורות האוויר, זה שמספק אוויר לבלם המקסי שבתומך, משוחרר. נטען על ידי ההגנה כי שחרור ("פקיעת") צינור זה התרחש מספר שניות לפני התאונה וגרם לה.  כמו כן טענה ההגנה כי תקלה נוספת דומה אירעה בחודש אפריל לפני התאונה. 

בנוסף מומחה ההגנה מצא כי הצינור  המשוחרר תוקן בעבר באמצעות "חיבור מהיר" ושלא על פי הוראת היצרן. מומחה נוסף מטעם ההגנה הוכיח בניסוי שנערך על משאית אחרת משום שלא ניתן היה לעשות על המשאית המקורית לארח שנבזזה כי ניתוק הצינור מביא לנעילת הסרן האחורי של התומך.

בית המשפט לתעבורה דחה את חלקה הראשון של טענת ההגנה כי בתקלה הקודמת שהיתה לנהג המשאית היה מדובר באותו הצינור שהשתחרר. נקבע כי "לו מסקנתו של המומחה היתה נכונה, דהיינו שהצינור אליו הפנה היה מנותק החל משניות ספורות לפני התאונה ועד למועד בדיקתה כשנה וחצי לאחר מכן, משמעות הדבר היתה שלמעשה, בלם המקסי של המשאית היה צריך להיות מופעל כל אותה תקופה".

"בית המשפט אף הפנה למספר אירועים בהם המשאית נסעה לאחר התאונה. נסיעות אלה מעמידות בספק, ולו על פני הדברים, את טענת ההגנה לעיל ולפיה בלם המקסי היה מופעל; ומאליו יוצא שהן משמיטות על פני הדברים את הקרקע מטענת ההגנה שעובר לתאונה הצינור לא היה מנותק".

בית המשפט לתעבורה הרשיע את הנהג בגרימת מוות ברשלנות וגזר עליו כאמור 32 חודשי מאסר. השופטים קבעו כי "הצינור היה משוחרר משום שככל הנראה המדובר השתחרר במועד מאוחר יותר, בזמן שהמשאית היתה בחזקת המשטרה". בנוסף קבעו כי "בנהיגה זהירה יותר, סבירה ומותאמת לתנאי הדרך ולנתוני המשאית, נהג משאית סביר היה יכול היה למנוע את התאונה".

האם יש ספק?

הנהג הגיש ערעור על פסק הדין וטען כי יש לאמץ את טענות המומחים בנוגע לקריעת הצינור ממקומו סמוך לפני התאונה. עורכי דינו טענו כי הם הקימו ספק שזה היה הגורם לתאונה. בנוסף טענו  כי בדיקת המשאית על ידי הבוחן  היתה מרושלת, לא תועדה כנדרש, והדבר רובץ לפתח המשיבה.

כמו כן טען הנהג כי קיימות אינדיקציות נוספות התומכות בטענות ההגנה והכוונה בעיקר בסימני הבלימה של סרנים נוספים של העגלה מהם עולה כי סרנים נוספים ננעלו לאחר נעילת הסרן האחורי של התומך, והדבר משתלב עם כך שירידת לחץ האויר "הגיעה" רק אז לאותם סרנים.

עוד ניתן דגש למחדל המשטרה בכך שלא שמרה על המשאית עת שהיתה באחריותה, וכך נוצר מצב שההגנה היא זאת שנדרשה להוכיח שהצינור לא נתלש כחלק מתהליך "בזיזתה".

ההגנה אף התרעמה על כך שבעוד שלכל אורך ההליך בבית המשפט לתעבורה נקודת המוצא היתה, לשיטת שני הצדדים, שהסרן האחורי היה נעול החל מרגע התאונה ואילך, בהכרעת הדין נקבע כי הדברים לא היו כך ובית המשפט קבע – בניגוד לעמדת שני הצדדים ובניגוד לעמדת הבוחן – שניתן היה לנסוע במשאית כרגיל.

המערער טען כי מדובר בתיק בעייתי שכל כולו מבוסס על ממצאים ומסקנות בפן הטכני, כאשר בית המשפט דחה, למעשה, את מרבית ממצאיו של בוחן המשטרה. כך גם עשה לגבי ממצאי ומסקנות מומחי ההגנה, ובמקום זאת, קבע ממצאים משלו.

מנגד, טענה המשיבה שיש לדחות את הערעור, וביקשה לאמץ את ממצאיו וקביעותיו של בית המשפט לתעבורה ולהותיר את ההרשעה על כנה.

לא ניתן לשלול את טענות המערער

השופט יחיאל ליפשיץ, שכתב את פסק הדין קבע "שדין הערעור להתקבל, ויש לזכות את המערער, משום שקיים ספק סביר בנוגע לאשמתו באופן כללי, ובפרט בנוגע לגורם שהוביל לנעילת הסרן האחורי של התומך".

השופט ציין כי לא ניתן לשלול את גרסת הנהג כי תקלה טכנית במשאית – ולא טעות אנוש היא שהביאה לקרות התאונה. הוא קבע שמדובר בספק סביר הפועל לטובת הנהג ומצדיק את זיכויו מחמת הספק.

השופט ליפשיץ קבע כי "בסופו של דבר, עדיין נותר לטעמי ספק סביר בנוגע לגורם שהוביל לנעילת הגלגלים וסבורני כי ההגנה הציגה תרחיש אפשרי, מבוסס למדי ולו ברמת הספק הסביר, לא בלתי הגיוני, ושלא נסתר. מנגד, המשיבה לא עשתה מאמץ של ממש בניסיון לסתור את אותו תרחיש".

בנוסף ביקר השופט את התנהלות המדינה בערעור וטען כי "חרף קביעות בית המשפט לתעבורה בדבר אי קיומו של הצינור המעוך, הציגה המשיבה במסגרת הליך הערעור, עמדה לא שגרתית – מחד, ביקשה לאמץ את מסקנות בית המשפט  ב"שורה התחתונה" - המבוססות כאמור בין היתר על היעדרו של ה"צינור המעוך", אך מאידך, כאשר נתקלה בקשיים במתן הסברים לתרחיש כזה או אחר, שבה וביקשה להסתמך על קיומו של אותו צינור. איני סבור שניתן, במקרה דנן, לאחוז במקל משני קצותיו".

השופט התייחס לנסיעות שבוצעו במשאית לאחר התאונה. השופט ציין כי  "מסופקני אם מסקנת בית המשפט לתעבורה ולפיה באותו שלב בלם המקסי היה משוחרר, יכולה לעמוד במידה הנדרשת. זאת ועוד, סבורני כי יש לשקול לחובת המשיבה את העובדה שבאותו שלב של הזזת המשאית, לא נכח אף גורם מקצוע משטרתי שיכול היה לתעד או להעיד על שהתרחש באותו שלב. זאת ועוד, מטעמים שלא הובהרו וחרף העובדה שהזירה היתה מצולמת במצלמת כביש, המשיבה לא הורידה על פני הדברים את הקבצים הרלוונטיים שתיעדו זאת, ובכל מקרה הסתפקה בהגשת רק פרק הזמן הרלוונטי לתאונה".

גם לגבי המועד השני בו הוזזה המשאית, טען השופט כי לפי עדותו של הבוחן בוריס לא ניתן היה להזיז את המשאית בנהיגה. וכן לגרסתו במסגרת הביקור השני של בית המשפט במוסך אז טען שהמשאית "נסעה בכוח", היינו כשהיא "מתנגדת" לבלם המקסי, משום, אותו צינור מעוך. בית המשפט לתעבורה דחה את עדותו של הבוחן המשטרתי  בוריס וקבע כי הוא מעדיף את עדויות הבוחנים והסרטון.

השופט ליפשיץ קבע כי יש לזכות את המערער מחמת הספק. "טענת המערער, שלא ניתן לבטלה, שלמעשה, שני הצדדים אחזו בבית המשפט בגרסה ולפיה בלם המקסי פעל, אך בהכרעת הדין עמדה זו נשללה, כשאין אף מומחה או איש מקצוע התומך בכך.

"בנוסף לכך שהמשיבה לא דאגה לשמור על המשאית (הראיה). הדבר מהווה מחדל חקירתי של ממש. למעשה, במקום שהמערער יצטרך להוכיח ברמה של ספק סביר, שלא הוא גרם לתאונה, הוא נאלץ, על כורחו ורק משום מחדל המשיבה, להראות מה אירע או לא אירע בתקופה שלאחר התאונה ובעת שהמשאית היתה מאוחסנת במגרש שבאחריות המשיבה. מחדל המשיבה לא הביא כשלעצמו לזיכוי, אך כשהוא מצטרף ליתר הנימוקים ויש לו משקל מצטבר". 

לא עמדה בנטל

השופט ליפשיץ קבע כי "בסיכומו של דבר, מכלול השיקולים הביא אותי כאמור למסקנה שהמשיבה לא עמדה בנטל שהוטל על שכמה ולכן לו דעתי תשמע יש להורות על זיכוי המערער מחמת הספק. כפי שנאמר: "בהתקיים ספק – אין ספק. כך במשפט הפלילי וכך מקום בו הספק הוא סביר". השופטים מנדלבאום וציגלר הצטרפו לפסיקתו של השופט ליפשיץ.

השופט מנדלבום ציין כי "כפי שנקבע ביחס ל"ספק הסביר" הנדרש לצורך זיכויו של נאשם, "נאשם יצא רשע בדינו רק אם כל החלופות – חוץ מהרשעתו - אין בהן יסוד של סבירות". במקרה שלפנינו ולאור כלל הנימוקים שפירט השופט ליפשיץ, לא ניתן לשלול במידה הנדרשת את התרחיש שהעלה המערער לפיו שחרור הצינור ממש בסמוך לאירוע התאונה, הוא שגרם לנעילת הסרן האחורי של התומך וכתוצאה מכך לסטיית המשאית בה נהג המערער מנתיבה ופגיעתה ברכב ההסעות שנסע בנתיב הנגדי באופן שגרם לתאונה המחרידה. לאור מסקנה זו, נותר ספק סביר באשמתו של המערער המחייב את זיכויו מחמת הספק".