צ'ק
צילום: istock

רכש צ'קים ב-10 מיליון שקל – אך לא הסכים לשלם מע"מ. האם הוא צודק?

האם פעילותו של עורך דין, בפדיון צ'קים ושטרי חוב דרך הוצאה לפועל, היא עסק לכל דבר ולכן עליו לשלם גם מס ערך מוסף כפי שטוענים ברשות המיסים, או שיש פרצה בחוק בעניין זה? בית המשפט המחוזי הכריע בנושא
נחמן שפירא | (2)

בית המשפט המחוזי בלוד דן לאחרונה בערעורו של עו"ד שעוסק בפדיון מסמכים סחירים, צ'קים ושטרי חוב דרך הוצאה לפועל, שטען כי הוא לא צריך לשלם מע"מ על פעילותו, וזאת בניגוד לטענת מנהל מס ערך מוסף ברחובות שחייב אותו בתשלום.

תחילתו של הסיפור, עורך דין יצחק גבאי, הגיש ערעור מכוח הוראות סעיף 83 לחוק מס ערך מוסף, כנגד החלטתו של מנהל מע"מ רחובות. עו"ד גבאי מתמחה בתחום גביית חובות, והוא רכש במהלך השנים מסמכים סחירים (צ'קים ושטרי חוב) משתי חברות, בהיקף של 10 מיליון שקל, כאשר משרד עורכי-הדין שלו עסק בגבייתם. המחלוקת המשפטית בין הצדדים היא האם על הרווחים מפדיון המסמכים הסחירים יש חובת תשלום של מס ערך מוסף?

רכש עשרות אלפי צ'קים

הערעור הוגש כנגד החלטת מנהל מס ערך מוסף ברחובות בנוגע לשנים 2016-2013, כאשר סכום המע"מ בו חויב המערער עמד על 236 אלף שקל. בעקבות מסמכים שהוגשו במהלך הדיונים, הצטמצמה המחלוקת: שנות המס שנותרו במחלוקת הם 2015-2013, וסכום המס שנותר במחלוקת הוא כ-130 אלף שקל.

 

מאז שנת 2005 ועד לשנת 2009, רכש עו"ד גבאי צ'קים מחברת ERN, בעלות של 40% בממוצע מערכם הנקוב. מדובר לדברי המערער בעשרות-אלפי שיקים, וסכום הרכישה עמד על כ-7.7 מיליון שקל. עו"ד גבאי לא דיווח בדוחות שהגיש לרשות המסים על רווחים מהשיקים מ-ERN, אלא רק החל משנת 2013.

הסיבה לכך לטענתו היא כי בשנה זו סיים לקבל את החזרי העלות בגין רכישת הצ'קים. בנוסף, משנת 2015 רכש שטרי חוב מחברת מימון ישיר, בעלות משתנה: כאשר ערכם הנקוב של השטרות שנרכשו היה נמוך ממיליון שקל הוא שילם תמורתם 28% מערכם, ואילו כאשר ערכם היה גבוה יותר, הוא שילם 26% מערכם הנקוב. שטרות החוב ממימון ישיר נרכשו במקבצים של בין 30 ל-40 שטרי חוב. עלות השטרות שנרכשו עמדה על כ-2.8 מיליון שקל. 

לא דיווח למע"מ

משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

על רווחיו מפדיון המסמכים הסחירים – דיווח עו"ד גבאי כהכנסה מעסק לפקיד השומה. אך למס ערך מוסף, לא דיווח על עסקאות אלה. לטענתו של עו"ד גבאי הסיבה לכך היא כי הן אינן חבות במס ערך מוסף. לעומת זאת, המערער כן דיווח למשיב על עסקאות שהיו לו כעו"ד מגביית המסמכים הסחירים.

הקושי בהתנהלותו של עו"ד גבאי הוסברה על ידו לבית המשפט כך, עבור תשלום שקיבל ושסכומו היה עד לערך הנקוב של הצ'ק או של שטר החוב – הוא סווג כשייך לפעילותו מפדיון המסמכים הסחירים – ולכן אינו חב במע"מ. לעומת זאת,  תשלום העולה על ערכו הנקוב של המסמך הסחיר – סווג כשייך לפעילותו כעו"ד, ולכן דווח למס ערך מוסף כעסקה החייבת במע"מ.

קיראו עוד ב"משפט"

בדיון הוצגה דוגמא להתנהלותו ע"י אנשי מס ערך מוסף ועו"ד גבאי לא ערער על דוגמא זו, צ'ק שערכו הנקוב אלף שקל, נרכש ע"י עו"ד גבאי תמורת 400 שקל, כאשר התקבול שקיבל היה 1.25 אלף שקל. על 250 שקל הוא הוציא חשבונית מס (שכן סך זה סווג ע"י המערער כשכר טרחה שקיבל כעו"ד בעד שירותיו המשפטיים), אבל את יתרת הסכום – אלף שקל (ובתוכה 600 שקל רווח שהפיק) – סיווג כדמי פדיון המסמך הסחיר – אשר לשיטתו אינם בבחינת עסקה החבה במע"מ.

פעילות עסקית רגילה

עו"ד גבאי טען כי פעילותו בתחום המסמכים הסחירים, אינה עולה כדי "עסק", ולכן אינה חבה במע"מ. בנוסף טען גבאי כי לאור החרגת "מסמכים סחירים" מהגדרת "טובין" בסעיף 1 לחוק, ברור כי המחוקק התכוון שלא לחייב במס מכירה ופדיון של מסמכים סחירים וניירות ערך. כמו כן טען גבאי כי בשנות המס שבמחלוקת היה תושב חוץ ולכן על פעילותו צריך לחול מע"מ בשיעור אפס.

במס ערך מוסף טענו כי דין הערעור להידחות, שכן פעילות המערער בכל הנוגע למסמכים הסחירים, בהיקף של עשרות-אלפי מסמכים, עולה כדי עסק, מה גם שהיא חלק אינטגראלי מפעילותו כעו"ד – אשר נרשם כעוסק ואשר ניכה מס תשומות הנוגע לכלל פעילותו.

בנוסף טענו כי גבאי כלל לא הציג נתונים המוכיחים את טענתו כי היה תושב חוץ בשנות המס שבמחלוקת, ומעבר לכך - הוראות החוק שציין המערער אינן חלות כאשר מדובר באופן ברור בפעילות בישראל.  

בית המשפט ניסה להביא את הצדדים לסיים את המחלוקת על דרך הפשרה, אך לא הצליח. השופט אבי גורמן קבע כי דין הערעור להידחות.

השופט גורמן מציין כי הסיבה המרכזית לדחיית הערעור היא דרך הפעילות בה בחר עו"ד גבאי. "פעילותו של המערער ברכישת עשרות אלפי המסמכים הסחירים ופדיונם היא פעילות שיש לסווג כפעילות עסקית, וזאת משני טעמים מצטברים: "המערער יצר והפעיל עסק אינטגראלי אחד, אשר כלל הן את פעילותו במסגרת משרד עורכי הדין שהפעיל, והן את רווחיו מפדיון המסמכים הסחירים. מדובר למעשה בפעילות אחת אינטגראלית, אשר בהינתן הדרך בה בחר המערער לפעול, הפרדה שלה לרכיביה השונים היא בעיני מלאכותית – או שלכל הפחות לא עלה בידי המערער להוכיחה". השופט גם מתח ביקורת על עו"ד גבאי וטען כי הציג טענות ללא תשתית ראייתית, שהוצגו כטענות בעלמא".

השופט קבע כי הפרדה בין שתי הפעולות אינה תואמת את הדרך בה בחר המערער לפעול. כאשר המערער עצמו דיווח למס הכנסה על הכנסה מעשרות אלפי המסמכים הסחירים כהכנסה מעסק, והוא לא הציג שום ראיות של ממש מדוע יש לסטות מדרך דיווח זו, המתיישבת נוכח היקפה עם המבחנים השונים שנקבע בפסיקה לזיהוי הכנסה מעסק.

השופט ציין כי בפסיקה נקבעו מבחני עזר, לצורך הקביעה האם מדובר בפעילות עסקית אם לאו, אך בשל העובדה שעו"ד גבאי הציג את טענתו כטענה בעלמא, אין צורך לבדוק אותם ודינם להידחות.

"חלק ממבחני העזר מתקיימים באופן ברור. כך לגבי מבחן תדירות העסקאות וההיקף הכספי – שכן מדובר ברכישה ופדיון של עשרות אלפי מסמכים סחירים, בהיקף כספי של מיליוני שקלים. כמו כן מתקיים באופן ברור מבחן המומחיות והבקיאות – שכן מומחיותו ובקיאותו של המערער כעו"ד המתמחה בתחום ההוצל"פ, היא שניצבה בבסיס העסקאות. כמו כן, אף המבחן הכללי הבוחן את הנסיבות האופפות את העסקאות, מצדיק סיווג עסקי, וזאת לאור ביצוע הפעילות באמצעות משרד עורכי הדין של המערער – אשר סיפק את המנגנון הדרוש לביצוע העסקאות".

 

השתק - המונע טענה סותרת

בנוסף ציין השופט כי עו"ד גבאי דיווח על פעילותו למס הכנסה ועל הכנסותיו מפדיון המסמכים הסחירים - כהכנסות מעסק. "דיווח זה יוצר השתק – המונע טענה סותרת  מצד המערער בהליך משפטי אחר, ודאי בהעדר הצדקה של ממש לטענה שכזו".

"חלק מטענות המערער בסוגיות השונות, נטענו מבלי שהוצגה להם תשתית ראייתית נדרשת, ודומה כי הן מועלות כטענות בעלמא – בקצרה וללא הצגת תשתית עובדתית ומשפטית נדרשת. מעבר לכך, המערער אינו פורס באופן מלא את תמונת פעילותו באופן ברור, כך שמכלול טענותיו אינן חוברות כדי הצגה מלאה וקוהרנטית של הדברים. בהקשרים מסוימים, הרושם היה כי המערער שומר על עמימות מכוונת".

השופט קבע כי טענת המערער כי היה תושב חוץ וכי בשל כך צריך לחול עליו מע"מ בשיעור אפס דינה דחייה. טענה זו נטענה כטענה בעלמא, מבלי שהוצבה לצידה כל תשתית עובדתית ומשפטית של ממש.

"המערער לא הוכיח כי היה תושב חוץ בשנות המס שבמחלוקת. אף אם היה תושב חוץ, בנסיבות המדוברות – לא חלות הוראות החוק אליהן הפנה.

"פעילותו של המערער – שהיא חלק אינטגראלי ממשרד עורכי הדין שהוא מפעיל – מצויה כולה בישראל. עסקי המערער, הרלוונטיים לנו - מצויים בישראל, ולמעלה אף המסמכים הסחירים משקפים לכאורה פעילות שכל כולה כאן"

השופט דחה את ערעורו של עורך דין גבאי וקבע כי ישלם הוצאות משפט של 40 אלף שקל.

תגובות לכתבה(2):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 2.
    ארז 27/05/2023 00:01
    הגב לתגובה זו
    שירגיש מה זה כשעוקצים אותך. ממש מגיע לו. שיפשוט רגל אמן.
  • 1.
    דוד 25/05/2023 17:42
    הגב לתגובה זו
    יש לציין שהשופט נתן גישה למערער להתפשר אך לא הסכים לפשרה דין הרווח של עו"ד דינו בבל עיסקה מהאגורה הראשונה שנרשם רווח מתפלא שגם עו"ד מצא דרך שנראת כטעם לפגם על שנים שלא היה בארץ מבלי מחשבה שבוצאו עיסקעות באותו מעמד זמן פסק דין צודק
שדה חיטה
צילום: pixbay

המשפחה מכפר טרומן הפסידה שוב - הפינוי ייצא לדרך

לאחר מאבק משפטי ממושך שנמשך יותר מעשור, בית משפט השלום דחה את תביעתן של בנות משפחת קלקודה, שביקשו לשמור על אחיזתן בשתי נחלות במושב, שנוצלו במשך שנים לשימושים מסחריים אסורים. פסק הדין מהווה חוליה נוספת במאבק שמנהלת רשות מקרקעי ישראל נגד שימושים לא חוקיים בקרקע חקלאית, ומעביר מסר ברור: הקרקע הציבורית שייכת למדינה, ולא למי שעושה בה שימוש פרטי או עסקי

עוזי גרסטמן |

בצהרי יום סתווי שקט במושב כפר טרומן, בסמוך לשדות הירוקים שמתמזגים עם שובל המטוסים של נתב"ג, נחתם עוד פרק ארוך במאבק מתוקשר על אדמות המדינה. אחרי שנים של הליכים משפטיים, פסקי דין, ערעורים ועתירות חוזרות, בית משפט השלום ברחובות דחה על הסף את תביעתן של בנות משפחת קלקודה - ליהי, טל ומעין, שביקשו לעצור את פינוי משפחתן מהנחלות שעליהן נבנו מבנים מסחריים וחניון "חנה וטוס" לא חוקי.

מדובר באחד התיקים הבולטים בשנים האחרונות במסגרת המאבק שמנהלת רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) נגד שימושים חורגים וניצול עסקי של נחלות חקלאיות. פסק הדין החדש, שניתן על ידי השופטת אושרית הובר היימן, מאשר סופית כי גם הניסיון של הדור הצעיר במשפחת קלקודה לא הצליח לעקוף את קביעות בתי המשפט הקודמות, שהורו על השבת הקרקע למדינה. "ניכר כי בני משפחת קלקודה מסרבים להשלים עם התוצאה המשפטית הקובעת כי הם נדרשים לסלק ידם מן המקרקעין", כתבה השופטת בפסק הדין בהכרעתה, וקבעה כי מדובר ב"גלגול משפטי נוסף" שנועד להאריך את האחיזה בקרקע תוך הטרדת המדינה בהליכים חוזרים ונשנים.

שורשיה של הפרשה נעוצים עוד בשנות ה-90, אך הקונפליקט התלקח מחדש בראשית העשור הקודם. משפחת קלקודה, שחכרה שתי נחלות חקלאיות - נחלה 33 ונחלה 34 - מהמושב כפר טרומן, הפכה את האדמות החקלאיות לעסק משגשג. במקום לגדל גידולים חקלאיים, הוקמו שם חניונים מסחריים מסוג חנה וטוס, לצד מבנים מושכרים לעסקים פרטיים. על פי הערכות רמ"י, השימושים האלה גלגלו עשרות מיליוני שקלים בשנה.

"רמ"י זכאית להשבה מלאה של הנחלות, לרבות חלקות המגורים"

המדינה, באמצעות רמ"י, פתחה בשורת הליכים אזרחיים ופליליים נגד המשפחה, בטענה לשימוש חורג ולבנייה בלתי חוקית. ב-2019 ניתן פסק דין תקדימי בבית המשפט המחוזי מרכז־לוד, שבו נקבע כי יש להשיב את הנחלות למדינה. השופטת דפנה בלטמן קדראי קבעה אז כי, "בני הזוג קלקודה עשו שימוש חורג במקרקעין למטרות שאינן חקלאיות, בניגוד להסכם המשבצת ובהיקף נרחב ולאורך שנים רבות". בית המשפט חייב אותם גם בתשלום דמי שימוש ראויים בסכום כולל של כ-7 מיליון שקל. בערעור שהוגש לעליון נדחתה טענת המשפחה, ובית המשפט העליון חיזק את עמדת המדינה וקבע כי, "התנהלותם הקיצונית של המערערים עמדה בסתירה חזיתית לתכלית החקלאית של ההקצאה", וכי "המשיבה  רשות מקרקעי ישראל - זכאית להשבה מלאה של הנחלות, לרבות חלקות המגורים".

אחרי שההורים הפסידו בכל הערכאות, ניסו הבנות לפתוח דף חדש, משפטית לפחות. בתביעתן החדשה, שהוגשה ב-2021, טענו ליהי, טל ומעין קלקודה כי יש להכיר בהן כבעלות "זכויות עצמאיות" במקרקעין, נפרדות מזכויות הוריהן. הן ביקשו מבית המשפט להורות כי הנחלות יוקצו להן מחדש, או לחלופין שיוכרו כ"ברות רשות" שיכולות להמשיך להתגורר בבתים שבשטח. במקרה הגרוע, כך הן טענו, מגיע להן לפחות דיור חלופי או פיצוי הולם.

ארגון מסמכים
צילום: FREEPIK

משרד המשפטים ייאלץ לבחון מחדש מועמדת שנפסלה במכרז

העותרת, עורכת דין שהגישה הצעה למתן שירותי ייצוג משפטי מטעם הסיוע המשפטי, נפסלה משום שצירפה למכרז כתב טענות שהוגש לפני יותר מחמש שנים, בניגוד לתנאי המכרז. בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים קבע כי מדובר בפגם טכני שניתן לתיקון וכי הפסילה שלה יצרה אפליה ביחס למציעים האחרים. כעת תיבחן מועמדותה מחדש בפני ועדת המכרזים, עם המסמך העדכני

עוזי גרסטמן |

בחדר הדיונים של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים התכנסה באחרונה ישיבה שנראית על פניה טכנית, אך נגעה בשאלות יסוד של שוויון, סבירות ותום לב במכרזים ממשלתיים. עורכת הדין תמר נבו, שעבדה בעבר עם האגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים, הגישה הצעה במסגרת מכרז שפרסם המשרד למתן שירותי ייעוץ וייצוג בוועדות פסיכיאטריות ובערכאות משפטיות. הצעתה נדחתה בשלב בדיקת האיכות, אך כפי שהתברר - הסיבה לדחייה לא נגעה כלל לאיכות עבודתה ,אלא לתאריך שבו נכתב אחד משני כתבי הטענות שהגישה.

בית המשפט, מפי סגן הנשיא השופט ארנון דראל, קבע כי יש להחזיר את הצעתה לשולחן הדיונים של ועדת המכרזים. זאת לאחר שנמצא כי ועדת המכרזים של משרד המשפטים נהגה כלפיה באופן מפלה ובלתי סביר, כשפסלה את הצעתה מבלי לבחון לגופה את המסמך, רק משום שנכתב לפני יותר מחמש שנים. "מדובר בפגם טכני באופיו", כתב השופט בהכרעתו, "שמקורו בטעות בתום לב ואשר אין בו כדי לפגוע בעקרונות היסוד של דיני המכרזים".

האגף לסיוע משפטי פרסם מכרז פומבי למתן שירותי ייעוץ, הדרכה וייצוג משפטי. המכרז כלל שלושה שלבים: בדיקת תנאי סף, בדיקת איכות ההצעה וראיון אישי. בשלב בדיקת האיכות, שהיה המרכזי, נדרשו המציעים לצרף שני כתבי טענות שנכתבו על ידם במהלך השנים האחרונות, במטרה להעריך את רמתם המקצועית. בתחילה הוגדרה התקופה לשנתיים, אך בעקבות שאלת הבהרה היא הוארכה לחמש שנים. נבו, שהכירה היטב את עבודת הסיוע המשפטי, הגישה שני כתבי טענות, אבל הוועדה מצאה כי אחד מהם הוגש לערכאות לפני יותר מחמש שנים. לכן, לפי עמדת הוועדה, המסמך לא עמד בתנאי המכרז, לא נבדק כלל והוענק לו ציון אפס. משום כך, גם לאחר שהיא קיבלה את מלוא הניקוד עבור כתב הטענות השני, 20 נקודות, לא הצליחה נבו לעבור את רף 40 הנקודות שנדרש כדי להגיע לשלב הראיון. היא נותרה עם 30 נקודות בלבד, והצעתה נפסלה.

"המסמך שנפסל כלל לא נבדק לגופו"

לאחר קבלת הודעת הדחייה, פנתה נבו לוועדת המכרזים וביקשה לתקן את הטעות. לטענתה, מדובר בהשמטה טכנית שנעשתה בתום לב - פשוט נבחר הקובץ הלא נכון מתוך מסמכים שהיו מוכנים ומעודכנים. היא ביקשה להחליף את כתב הטענות הפגום באחר, תקין וחדש יותר, שהיה ברשותה כבר בעת הגשת ההצעה. ועדת המכרזים דנה בהשגה, אך בדעת רוב החליטה לדחות אותה. חברי הרוב סברו כי, "קבלת הבקשה תהווה בדיקה של כתב טענות שלישי, בניגוד להוראה המפורשת במכרז לפיה ייבדקו רק שני המסמכים הראשונים". הם הוסיפו כי היענות לבקשה תפגע בעקרון השוויון, ותאפשר למציעים אחרים שניקודיהם נמוכים לבקש "מקצה שיפורים". דעת המיעוט, שהובעה על ידי חשב המשרד גלעד שמיר, ראתה את הדברים אחרת. לטענתו, מדובר ב"פגם טכני קל" שאין בו כדי להקנות יתרון לא הוגן. "כוונת המכרז היתה לבדוק שני כתבי טענות ברי בדיקה", כתב שמיר. "המסמך שנפסל כלל לא נבדק לגופו, ולכן החלפתו אינה מהווה בדיקה של מסמך שלישי אלא השלמת המסמך השני".

בעתירתה לבית המשפט, טענה נבו כי ההחלטה של ועדת המכרזים לוקה בחוסר סבירות קיצוני. לדבריה, באותם מקרים שבהם מציעים אחרים כלל לא צירפו כתבי טענות, הוועדה דווקא אפשרה להם להוסיף מסמכים לאחר מועד ההגשה. היו גם מציעים שצירפו רק כתב טענות אחד והורשו להשלים את השני, ואחרים שהגישו מסמכים שלא עמדו בדיוק בהגדרת הסוג הנדרש (כתב תביעה, סיכומים או ערעור) והצעתם כן הוכשרה.