אחת ממושכלות היסוד עליה בנוי מדע הכלכלה הוא ש"אנשים מגיבים לתמריצים", אם כי לא פעם התמריצים האלו מביאים לתוצאות מאד לא צפויות. כך מראה מחקר מפורסם בתחום הכלכלה ההתנהגותית שבוצע דווקא בארץ הקודש בעיר חיפה. פרופסור אורי גניזי מאוניברסיטת סן דייגו ופרופסור אלדו רוסטיצ'יני מאוניברסיטת מינוסטה בדקו את השפעתו של קנס שהוטל על הורים שאיחרו לקחת את ילדיהם מהגן. בחלק מהגנים הוטל על כל הורה כזה קנס בגובה עשרה שקלים, בגנים אחרים לא הוטל הקנס. התוצאה המפתיעה של המחקר הראתה שבגנים שבהם הוטל הקנס גדל באופן משמעותי מספר האיחורים.

התוצאה לה היינו מצפים היא שאם להשאיר את הילד בגן זמן נוסף יעלה כסף ולקחת אותו בזמן לא עולה כסף, הרי שפחות אנשים יאחרו לקחת את הילדים, שכן יש להם תמריץ שלילי לכך. ייתכן, שאם התמריץ לא מאד משמעותי אולי נצפה לא לראות שום השפעה. אך מדוע ההשפעה היא דווקא שלילית ויותר אנשים מאחרים?

הסיבה לכך היא שמלבד התמריץ הכספי יש תמריצים נוספים, שלפעמים חזקים יותר מכסף. מדוע אנשים משתדלים שלא לאחר לקחת את הילדים מהגן? השארת הילדים מעבר לשעה היעודה גורמת לכך שהגננות נאלצות להישאר על חשבון זמנן הפרטי עם הילדים (המתישות גם כך). אנשים בעלי אתיקה בסיסית (כנראה רוב האנשים) ירגישו שיש בכך חוסר צדק וישתדלו להגיע בזמן גם ללא קנס. אחרים ירגישו מאד לא נעים אל מול פניה הזועפות והעייפות של הגננת המסכנה ויחושו בושה. כאשר מוטל קנס, האתיקה והבושה נעלמים, שכן ההורה משלם על העיכוב, כך שהוא מרגיש שזה בסדר לאחר. הכסף קנה את הבושה והאתיקה. האם קנס של 100 שקל או 1000 שקל היה יעיל יותר והיה משנה את מאזן התמריצים? כנראה שכן. הנקודה היא שכסף אינו התמריץ היחידי, ולעיתים לא החזק ביותר, ישנו מערך שלם של תמריצים, ולא תמיד קל לחשב את ההשפעה שתגרם על ידי שינוי של אחד מהם.

בכלכלה התנהגותית נהוג לחלק בין תמריצים חיצוניים ופנימיים. התמריצים החיצוניים הם תגמול או עונש כגון כסף או מעמד, שלא קשורים באופן אימננטי לפעולה עצמה. אלו הפנימיים קשורים לתחושת הסיפוק או חוסר הסיפוק מהפעולה. לדוגמה, אדם יכול ללמוד נושא מסוים כי הוא מעניין אותו, או כי הוא חושב שיוכל להשיג בעזרתו עבודה טובה יותר. אדם יכול ללכת לעבודה כי הוא אוהב את מה שהוא עושה או כי הוא מקבל על כך הרבה כסף. במחקרים נוספים שנערכו התגלה שלא פעם שהתמריצים הפנימיים היו חזקים יותר מהחיצוניים. אין משמעות הדבר שתמריצים חיצוניים הם חסרי חשיבות. כסף, מעמד, כבוד, ועוד הם תמריצים רבי עוצמה שמניעים את העולם, אבל גם סיפוק, הזדהות וערכים יכולים להיות עוצמתיים לא פחות.

• טור פרשת השבוע, שבועות: מערכת רווחה עם תמריצים ליציאה ממעגל העוני
• פרשת במדבר: כוחה של הסמליות ביצירת תרבות ארגונית וזהות לאומית
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

המצב האידאלי הוא, כמובן, ששני סוגי התמריצים פועלים באותו כיוון. מייסד חברת הייטק מצליחה שגייסה לאחרונה 100 מיליון דולר בסבב גיוס נוסף אמר לי שהוא לא עבד יום אחד בחייו. הוא כל כך אוהב מה שהוא עושה שהוא לא מרגיש שהוא עובד. אותו מייסד נהנה כמובן גם מ"תמריצים חיוצוניים" יפים מאד, אבל מה שמניע אותו באמת זה חדוות היצירה. למרבה הצער זה לא תמיד עובד כך ולעיתים התמריצים השונים עובדים בכיוונים הפוכים, ונאבקים ביניהם בהנעת האדם לכיוונים השונים. מה הדרך להשפיע על מערך התמריצים גם במקום שתמריץ חיצוני לא אפשרי?

בפרשת צו, הפרשה השניה בספר ויקרא, ממשיכה התורה לעסוק בענייני הקורבנות והמשכן. הפרשה מתחילה במצווה פחות מוכרת - תרומת הדשן ומקשרת אותה לקורבן העולה. בתחילת כל יום עבודה, לפנות בוקר, נדרש הכהן להסיר את האפר שהצטבר על גבי המזבח (תרומת - מלשון הרמה), להניח חלק ממנו על רצפת העזרה (חלק מבית המקדש) ואת השאר לסלק. מדובר ב"עבודה השחורה" של בית המקדש - ניקיון. והיא מקושרת לקורבן הראשון שהיו מקריבים בתחילת היום - קורבן עולת התמיד. כך מתארים הפסוקים את הצווי: