בית המשפט לענייני משפחה בקריות הכריע באחרונה במקרה רגיש במיוחד הנוגע לאדם בן 77, אלמן, המתגורר בבית אבות. אחת מבנותיו ביקשה למנות אותה כאפוטרופוס על ענייניו האישיים והרכושיים, בטענה שאביה סובל מירידה קוגניטיבית ואף אובחן כחולה דמנציה. לדבריה, אחיה לחצו על האב לבטל את ייפוי הכוח המתמשך שערך לטובתה. מנגד, יתר האחים התנגדו נחרצות וטענו כי האב כשיר לקבל החלטות בעצמו, וכי מאחורי בקשת האחות עומדת מטרה של שליטה וניסיון להתעשר על חשבון רכושו של האב. השופטת שירי היימן נדרשה לשאלה האם יש למנות לאדם אפוטרופוס, או שמא יש להותיר בידיו את חירותו לקבל החלטות. הכרעתה משרטטת קווים ברורים לגבי האיזון העדין בין שמירה על טובתו של אדם מבוגר לבין כיבוד רצונו וזכויותיו.

המבקשת, בתו הבכורה של האיש, טענה כי מצבו הרפואי הידרדר מתחילת 2023, וכי כבר במרץ באותה השנה ערך לטובתה ייפוי כוח מתמשך כדי להבטיח שתוכל לדאוג לו ללא צורך בהליכים משפטיים ומבלי להיאבק מול אחיה. בנובמבר 2024, כך לדבריה, ביטל האב את ייפוי הכוח, אך לא מיוזמתו אלא בעקבות לחץ שהופעל עליו על ידי יתר ילדיו. עוד הוסיפה הבת כי אביה מקבל החלטות שאינן לטובתו: החלפת מטפל סיעודי, המרת שעות טיפול בכסף, שינוי מיופה כוח בביטוח הלאומי ואף סירוב לצאת מבית האבות לטיפולים רפואיים שהיא קבעה לו. "האדם אינו מסוגל להבין את משמעות המסמכים עליהם הוא חותם", כתבה בבקשה, וביקשה לאסור על חתימתו על מסמכים נוספים. במהלך הדיון אף הציעה המבקשת כי ימונה גוף חיצוני כאפוטרופוס, אם לא היא עצמה, תוך שמירה על האינטרס של אביה. היא הטילה ספק באמינות חוות הדעת הפסיכיאטרית שהציגו אחיה, וטענה כי, "ד"ר גרינברג הסתמכה על נתונים חלקיים ומגמתיים".

האחים מצדם, טענו כי הבקשה חסרת בסיס וכי אביהם אינו זקוק כלל לאפוטרופוס. לטענתם, מאחורי המהלך עומד ניסיון חוזר של אחותם לשלוט בחיי ההורים. הם אף הזכירו מקרה מן העבר, שבו פעלה המבקשת מול אמם המנוחה בדרך דומה, עד שבית המשפט הוציא נגדה צו הגנה שהורה להתרחק מהאם. לטענת האחים, "האחות מפעילה לחצים על האב ופוגעת בחייו", וכי מדובר ב"דפוס התנהגות חוזר ונשנה". לדבריהם, חוות הדעת הרפואיות שהוגשו מצביעות על כך שהאב סובל מירידה קוגניטיבית קלה בלבד, אך תפישת המציאות שלו תקינה, כושר השיפוט שלו במצב טוב והוא מסוגל לנהל את ענייניו.

חוות הדעת הרפואיות: ירידה קוגניטיבית אך לא אי־כשרות

בפני בית המשפט הוצגו ארבע חוות דעת רפואיות. הראשונה, פסיכיאטרית מ-2023, קבעה כי האב "בשלבים ראשונים של תהליך דמנטי" אך כשיר לחתום על צוואה וייפוי כוח מתמשך. חוות דעת גריאטרית נוספת מאותה שנה הצביעה על "תמונה של דמנציה מלווה בהפרעות התנהגות", אך גם היא לא המליצה על מינוי אפוטרופוס. שתי חוות הדעת שהציגו האחים, מ-2024, חיזקו את התמונה: ד"ר נפאע ציין כי מדובר ב"דמנציה בדרגה קלה", אך הדגיש כי "האדם יכול לקבל החלטות על עצמו אם כי תשוש מבחינה תפקודית". ד"ר גרינברג קבעה כי ציון המבחן הקוגניטיבי של האב היה 27 מתוך 30, וכי "יש לו יכולת קוגניטיבית מספקת לחתום על מסמכים משפטיים, בוחן מציאות ושיפוט תקינים". בית המשפט קבע כי אף אחת מהחוות לא מצביעה על צורך במינוי אפוטרופוס. "בכולם צוין תהליך דמנטי קל וירידה קוגניטיבית שאינה עולה כדי אי כשרות", כתבה השופטת היימן.

• בעלים של חברה בן 50 חטף אירוע מוחי - איך למנוע מהחברה לקרוס?
• הבעיה הגדולה של רילוקיישן - מה קורה כשאחד מבני הזוג רוצה לחזור ואיך מחלקים את הרכוש כשנפרדים?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

העמדה המקצועית המשמעותית ביותר היתה של עובדת סוציאלית לסדרי דין, שנפגשה עם האב, שוחחה עמו ואספה מידע ממוסדות שונים. בתסקיר שהוגש בינואר 2025 נכתב כי, "מדובר בקשיש עם תחילתה של ירידה קוגניטיבית קלה ולאור מצבו הרפואי כיום התרשמתי כי הוא אינו זקוק למינוי אפוטרופוס בעבורו". העובדת הסוציאלית הוסיפה כי, "שיפוטו ובוחן המציאות שלו תקינים", וציינה כי מצבו אף השתפר לאחר שהופסקו תרופות מרובות שנטל בעבר. גם עובדת סוציאלית המתמחה באלימות במשפחה, שטיפלה במשפחה בעבר, העידה כי כיום מצבו של הקשיש יציב, וכי הוא צלול יותר משהיה בעבר.

הסיפור החל באוקטובר 2023, ימים ספורים לאחר פרוץ מלחמת חרבות ברזל. משפחת עבו מירושלים - ההורים ושלושת ילדיהם - שהתה בארה"ב לצורך סיוע משפחתי. ב-9 באוקטובר היתה אמורה המשפחה לשוב לישראל בטיסה מוושינגטון דרך פרנקפורט, אך הטיסה בוטלה על רקע המצב הביטחוני. מאז, טענו בני המשפחה, הם לא קיבלו סיוע ממשי מחברת התעופה ונאלצו להישאר בארה"ב שלושה חודשים עד שחזרו בינואר 2024. על בסיס זה הוגשו שתי תביעות נגד אייר קנדה - האחת על ידי האב ושני ילדיו, והשנייה על ידי האם ובתם - שבהן נתבעו עשרות אלפי שקלים כהחזר הוצאות, פיצוי לדוגמה והחזר בגין שירותי סיוע שלא ניתנו.

אלא שכבר בתחילת הדיון נחשפה בעיה מהותית: התביעות פוצלו באופן מלאכותי לשניים, כל אחת מוגשת בנפרד אך על בסיס אותה מסכת עובדתית. הרשמת הבכירה אביגיל ון-קרפלד הדגישה כי, "הכלל הבסיסי בדין הישראלי קובע שעל תובע לכלול בתביעתו את מלוא הסעד המגיע לו בגין עילת תביעה אחת ואין לפצל עילה אחת לתביעות אחדות". היא קבעה כי פיצול שכזה מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט ומספיק לבדו כדי להביא לדחיית התביעה השנייה. לא זו בלבד, אלא שהתובעים גם הסתירו מבית המשפט את העובדה שהוגשה תביעה נוספת מקבילה - דבר שהוגדר בפסק הדין שפורסם כ"הפרה יסודית של חובת תום הלב באופן היורד לשורש ההליך".

מעבר לעניין הפיצול, בחנה השופטת את מהות הטענות. המשפחה טענה כי חברת התעופה נטשה אותם ולא סייעה להם לחזור ארצה. ואולם מהמסמכים שהוצגו לבית המשפט עלתה תמונה אחרת לחלוטין: הכרטיסים נרכשו בכלל מיונייטד איירליינס, והיא זו שטיפלה בשיבוץ החלופות. לפי הרישומים שהוצגו, האב עצמו ביקש לדחות את חזרתו לישראל עד לאחר תום המלחמה. בפסק הדין נכתב כי, "קרסה טענת התובעים שהנתבעת נטשה אותם... הנתבעת הוכיחה שהתובע הודיע שיחזור לאחר המלחמה". גם בדיון עצמו התקשה התובע להשיב לשאלות, גמגם ולבסוף טען שאינו זוכר. הרשמת הבכירה קבעה בהכרעתה כי, "לא האמנתי לדבריו".

המשפחה ניסתה לטעון כי סבלה מ"חסרון כיס" שמנע ממנה לממן טיסות חלופיות, למשל טיסה לאתונה או קפריסין שמהן המריאו טיסות חילוץ לישראל. אלא שהטענה זו התנגשה עם מסמכים שהמשפחה עצמה הגישה, ובהם קבלות על לינות במלון יוקרתי בניו יורק, ביקור במוזיאון ילדים ותשלומים שונים שלא נראו קשורים להוצאות מחיה בסיסיות. השופטת כתבה בהכרעתה כי, "אין אלא לקבוע שטענת התובעים בדבר חסרון כיס שמנע מהם לשוב לישראל אינה אמת. לא חסרון כיס הוא שמנע מהתובעים לחזור". בנוסף, התברר כי התובעים צירפו לתביעתם פסק דין ישן שבו נפסק פיצוי לנוסע אחר, אך הם הסתירו את העובדה כי ערכאת הערעור כבר הפכה את אותו פסק דין חודשים קודם לכן. בית המשפט ראה בצעד זה ניסיון להטעות וקבע כי, "יש ממש בטענה שמדובר בחוסר תום לב משווע... אין אלא לקבוע שמדובר בניסיון להטעות את בית המשפט".

בית המשפט לא חסך במלים קשות ביחס לאופי התביעות. בפסק הדין נכתב כי, "אופן ניסוח כתב התביעה כלפי הנתבעת משקף ניתוק מהאירועים הקשים שאירעו ביום 7.10.23", וכי הוטחו בחברת התעופה האשמות חסרות בסיס כאילו בחרה במודע להפקיר נוסעים משיקולים כלכליים. "מדובר בהטלת דופי בנתבעת שאין לה מקום במקרה זה", נכתב. השופטת אף הוסיפה כי התובעים, "היו רשאים כמובן לבחור להישאר בארה"ב בשעתה הקשה של מדינת ישראל... אך לא היה מקום לכך שידרשו מהנתבעת לממן את הוצאות בחירתם זו. מדובר לדעת בית המשפט בתביעה שהיא לא פחות מעזות פנים".