ביום אביבי אחד, נכנס גבר בן 82, אדם עצמאי שניהל את שגרת יומו, לסניף של קופת חולים כללית ביהוד, בליווי רעייתו. מה שהיה אמור להיות ביקור רפואי שגרתי, נהפך בתוך שניות לסצנה טרגית שתועדה במצלמות האבטחה של המרפאה: רגליו של האיש נתקלו בשיני מלגזה ידנית שהונחה בפרוזדור של המרפאה, ראשו הוטח בחוזקה בדלפק הקבלה, וכעבור חמישה ימים של הידרדרות רפואית אטית ומייסרת בזמן שאושפז, הוא הלך לעולמו.

פסק הדין, שניתן באחרונה על ידי השופט הבכיר יוסף סוהיל בבית משפט השלום בנוף הגליל, שופך אור מפורט ומטלטל על שרשרת הרשלנות שהובילה למותו של המנוח, וקובע כי האחריות מוטלת כולה על שירותי בריאות כללית - ללא שום אשם תורם מצד הנפגע. בית המשפט פסק פיצויים בסכום כולל של כ-190 אלף שקל נטו לעיזבונו של המנוח, אחרי ניכויים מתגמולים שונים שקיבלה אלמנתו מהמוסד לביטוח לאומי ומקרן הפנסיה.

המפתח לתיק כולו היה הסרטון שצולם ממצלמות האבטחה, אותו תיאר בית המשפט בפרוטרוט. השופט ציין: "בתחילת הסרטון נראה עובד משק... מגיע עם מלגזה ידנית אותה גרר והניח בפרוזדור המרפאה בסמוך לדלת הכניסה... מדובר במלגזה ידנית, ולא מכנית, עם זרוע גרירה ושתי שיניים". מה שבלט בסרטון לא פחות מהמלגזה עצמה היה היעדר המודעות לסכנה שהיא מציבה לסובבים אותה. כלי העבודה הונח כך ששיניו הזדקרו אל תוך המעבר של ההולכים, בסמוך לדלת הכניסה, במקום שבו עוברים כל הזמן חולים, קשישים, ואנשים שמתקשים בתנועה. רק דקה לפני התאונה הקשה, אשה צעירה כמעט נתקלה באותן שיניים, ונמנעה מהתנגשות רק בזכות החברה שעמדה לצדה ומשכה אותה ברגע האחרון, על פי שנקלט במצלמות האבטחה. דקה לאחר מכן, נכנס המנוח בשלווה, הביט סביבו בניסיון להבין לאן עליו לגשת, ובמהלך הצעד הבא הוא נפל, "נחבט בדלפק ונופל ארצה מלוא קומתו", כפי שתיאר זאת השופט בפסק הדין שפורסם.

מאותו הרגע החלה התדרדרות רפואית קשה במצבו. הוא  פונה לבית החולים שיבא שבתל השומר, אובחן עם חבלת ראש, תחושת נימול בגפיים, ובהמשך פיתח אובדן תנועה, כשל נשימתי, ואף אובדן הכרה. ביום החמישי לאשפוזו, הוא נפטר. אין מחלוקת בין הצדדים, כך נקבע בפסק הדין, כי קיימת זיקה סיבתית ברורה בין התאונה לבין מותו של המנוח. ואולם בעוד שקופת החולים ניסתה לטעון לאשם תורם מצד האיש, בטענה שהמנוח כאדם מבוגר ובעל ניסיון חיים היה צריך להבחין במכשול, בית המשפט לא קיבל זאת. "בל נשכח", כתב השופט סוהיל בהכרעת הדין שלו, "הנטל להוכיח כי המנוח חב אשם תורם חל על הנתבעת". בפסק הדין הובהר כי מדובר ב"מקום בלתי צפוי לחלוטין... אין מדובר בחצר או מחסן, אלא במקום שאמור להיות נקי ממכשולים". עוד כתב השופט כי, "הנתבעת הפרה, באופן בוטה יש לומר, גם את חובת הזהירות המושגית וגם את חובת הזהירות הקונקרטית".

• עובדות תבעו את הכללית בטענה לאפליה - ביהמ"ש הכריע
• עובד פוטר בעקבות סטטוסים בווטסאפ - מה קבעה השופטת?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

בית המשפט קבע כי הצבת המלגזה כפי שהוצבה, בפרוזדור המרפאה, היוותה סיכון ברור, מוחשי ומיידי, בייחוד לנוכח קהל היעד של המקום - מבוגרים, חלקם חולים, לעתים בעלי ניידות מוגבלת. "מחזיק במקרקעין, כגון מרפאה... צריך לצפות ברמת ציפיות גבוהה במיוחד, כי הצבת המלגזה באופן בו הוצבה, תיצור סיכון בלתי סביר לבאי המרפאה", כתב השופט.

בסוגיית הפיצוי, פסק הדין נכנס לעומקם של פרמטרים סטטיסטיים, רפואיים ומשפטיים. אחת הסוגיות המרכזיות היתה שאלת קיצור תוחלת החיים של המנוח. התובעת טענה כי מדובר בקיצור של שמונה שנים וחצי, בהתבסס על לוחות התמותה הרשמיים. הנתבעת טענה בתגובה כי המנוח סבל ממחלות רקע, בהן אי ספיקת כליות, ולכן יש לקבוע קיצור של שלוש שנים בלבד. בית המשפט, לאחר שבחן את התיעוד הרפואי והעדויות, קבע כי תוחלת חייו של המנוח אלמלא התאונה היתה שש שנים וחצי - הפחתה מסוימת אך מתונה לעומת הסטטיסטיקה הכללית. לצד זאת, הוא קבע כי יש מקום לפצות על כאב וסבל, שכן המנוח לא איבד הכרה מיד, אלא היה צלול ובמצב של הידרדרות מתמשכת. "הנפגע חווה גסיסה אטית, מצוקה נשימתית, אובדן תחושה - כל אלה מצדיקים פיצוי גבוה יחסית", נכתב בפסק הדין.

בית המשפט התייחס גם להלכה הקיימת בנוגע לשקלול הנזקים הלא ממוניים, ובהם קיצור תוחלת חיים, כאב וסבל ואובדן הנאות חיים, וציין כי, "ראוי כי במסגרת 'הסל' של נזק לא ממוני, בית המשפט ישקלל את שלושת סוגי הנזקים... מבלי להידרש לחלוקה הפנימית ביניהם". בסופו של דבר, נפסקו לעיזבון המנוח הפיצויים הבאים: 230 אלף שקל בגין נזק לא ממוני (כאב, סבל וקיצור חיים), 10,150 שקל בגין הוצאות קבורה, ו-570 אלף שקל בגין הפסד שכר בשנים האבודות. מהסכום הזה נוכו תשלומי פנסיה וקצבת שארים, ובית המשפט קבע את סכום הפיצוי הסופי על 154,054 שקל. לכך נוספו גם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.

• בוטל היתר בנייה למלון שתוכנן ברחוב הירקון בתל אביב
• צוואת של קשיש בביה"ח הועדפה על זו מלפני 20 שנה
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• “6 שנים בלי זכויות”: עובדת מאפייה שהתפטרה תיחשב מפוטרת

האירוע הטרגי הזה, שמתועד בפרטי פרטים במצלמות ובתיעוד הרפואי, מגלם רשלנות תפעולית חמורה שפגעה דווקא באוכלוסייה שהמערכת הרפואית אמורה להגן עליה. הפסק הותיר את קופת החולים כאחראית באופן מלא להתרחשות, וקבע רף ברור לגבי אחריות מוסדות רפואיים לתנאי הבטיחות במרחב הציבורי.

מהי האחריות החוקית של קופת חולים למרחבים הציבוריים שבתחומה, כמו לובי, פרוזדור או חדר המתנה?

חובת הזהירות של קופת חולים כלפי הבאים בשעריה נגזרת הן מחוק הנזיקין והן מדיני הקניין. כגוף המחזיק במקרקעין ציבוריים, בייחוד כאלה שיש בהם תנועה ערה של מבקרים שהם מבוגרים וחולים, חלה עליה חובה למנוע סיכונים לא סבירים. בתי המשפט רואים במרפאה מרחב שחובה לשמור על בטיחותו ברמה גבוהה יותר מהמקובל, לאור מאפייני הקהל.

האם היו אמצעים טכנולוגיים שיכלו למנוע את התאונה?

לכאורה כן. שימוש בחיישנים, מחסומים אוטומטיים, סימונים ברצפה או אזהרות קוליות - כל אלה יכולים להתריע מפני מכשול מסוכן כמו מלגזה שהושארה במקום בלתי צפוי. בהיעדרם, האחריות נשארת על כתפי המוסד שמפעיל את המקום.

מה ההשלכות האפשריות של פסק הדין הזה על מוסדות בריאות אחרים?

פסק הדין הזה עלול להפוך לתקדים מעשי, אם לא משפטי, עבור מוסדות רפואיים, בתי אבות, מרפאות פרטיות ועוד. הוא מהווה תזכורת משפטית לכך שאי הקפדה על נהלי בטיחות בסיסיים, כמו פינוי ציוד מהמעבר הציבורי, עלולה להסתיים לא רק באסון אנושי - אלא גם בתשלום פיצויים כבד.

למה בעצם לא הוגשה תביעה פלילית?

ככל הידוע, לא התקיים הליך פלילי במקביל לתביעה האזרחית. מכיוון שלא מדובר באירוע פלילי מובהק, כלומר לא היתה כוונה להזיק או רשלנות פושעת, סביר שהגורמים החקירתיים סיווגו את האירוע כתאונת רשלנות אזרחית בלבד. עם זאת, יש מקרים שבהם רשלנות חמורה ביותר עשויה לזכות גם בהתייחסות פלילית מצד המדינה.

האם יש חשש שהמוסדות הרפואיים יגנו על עצמם בעתיד דרך הסתמכות על אשם תורם של הקשיש?

בהחלט כן, אך פסק הדין הזה דווקא מחזק את עמדת המטופלים. בית המשפט שלל חד-משמעית את טענת האשם התורם, וקבע כי "המלגזה הונחה במקום בלתי צפוי לחלוטין", וכי מדובר במכשול נמוך שקשה להבחין בו. בכך, שורטטה עמדה ברורה המבהירה שלא ניתן לגלגל אחריות על נפגעים, בייחוד מבוגרים, בגלל מפגע שהציב הגוף עצמו.

האם עדי ראייה יכלו לשנות את פסק הדין?

ככל הנראה לא באופן מהותי. בפסק הדין נטען כי הצדדים הסכימו על הסדר דיוני ללא העדת עדים, וההכרעה בוססה בעיקר על הסרטון. אלא אם היה עד שהיה סותר את תוכן הצילום, תרחיש בלתי סביר במקרה הנ"ל, אין לעדות משקל מכריע בהקשר הזה.

האם היה מקום להטיל אחריות אישית על אותו עובד שהניח את המלגזה?

זוהי שאלה אתית-משפטית פתוחה. בפועל, האחריות הוטלה כולה על הגוף המעסיק, קופת חולים כללית, כמי שאחראית על מרחב המרפאה ועל נוהלי העבודה. עם זאת, במישור הפנימי ייתכן בהחלט שננקטו צעדים כלפי העובד, כמו הערה משמעתית או הדרכה מחודשת או אולי אפילו הפסקת העסקה.

האם קופת החולים תוכל לדרוש שיפוי מהחברה הקבלנית שהעסיקה את אותו עובד?

אם יתברר שמדובר בעובד קבלן חיצוני, לקופת החולים כללית עשויה לעמוד עילת שיפוי או תביעה חוזרת מול הקבלן, על בסיס חוזה ההתקשרות ביניהם. ואולם בכתבי בית המשפט לא צוינה זהותו המלאה של אותו עובד, ולכן סוגיה זו לא הוכרעה בפסק הדין.

מה חשיבות העובדה שהאירוע תועד במצלמה?

עצומה. הצילום הוא ככל הנראה הסיבה לכך שפסק הדין היה כה חד-משמעי. הסרטון הראה באופן שאינו משתמע לשתי פנים את הדרך שבה הונחה המלגזה, את הסכנה שבהצבתה במקום הזה, ואת אופן הנפילה של המנוח. אילולא הסרטון, היה קושי ממשי בהוכחת אחריות ברורה.