מתווה "משפצים באחדות", שפורסם לאחרונה על ידי משרד האוצר, קובע כי שיקום הדירות שנפגעו במלחמת "עם כלביא" יבוצע באופן מרוכז דרך קבלנים גדולים, תוך תשלום ישיר מהמדינה לפי מפרט אחיד. כל מתחם מגורים שיוגדר לשיקום יועבר לטיפולו של קבלן אחד, שיבצע את העבודות תחת פיקוח ממשלתי ורשותי.

הדיירים עצמם לא יקבלו את כספי הסיוע לידיהם, ולא יוכלו לבחור את הקבלן המבצע. השיפוץ ייצא לפועל רק אם רוב הדיירים במתחם יאשרו את המתווה. קבלני שיפוצים קטנים ובינוניים יוכלו להשתלב, בתור קבלני משנה של הקבלנים הגדולים שייבחרו על ידי המדינה. בהתאחדות קבלני השיפוצים מותחים ביקורת על המתווה.

לטענתם, הוא מדיר מאות קבלנים מוסמכים שזמינים לעבודה באופן מיידי, ומונע מהדיירים אפשרות בחירה בסיסית: "במקום לאפשר לדייר לבחור את הקבלן שיבצע את השיפוץ, המדינה קובעת בשבילו הכל - כולל איכות העבודה והסטנדרט", אומר ערן סיב, יו"ר ההתאחדות.

עוד נטען כי השיפוץ יתבצע ברמה אחידה הדומה לזו של פרויקטים מוזלים כמו "מחיר למשתכן", ואינו משקף את הצרכים האישיים של כל דייר: "המדינה תשלם לפי מחירון דקל, שהוא מחירון סטנדרטי - אבל בפועל, הדיירים יאבדו שליטה על מה שנעשה בביתם", נטען בהתאחדות.

מנגד, בממשלה מסבירים כי הבחירה במודל מרוכז נועדה לייצר אחידות, שליטה, שקיפות ויעילות, ולהבטיח שהשיפוצים יתבצעו בזמן ובסטנדרט אחיד. הפיקוח על העבודות יתבצע על ידי גורמים מקצועיים, והמודל נבנה כדי למנוע בזבוז משאבים ועיכובים מיותרים.

בהתאחדות קוראים להקים "מסלול ירוק" חלופי, שיאפשר למי שמעוניין בכך להזמין קבלן שיפוצים מוסמך מתוך רשימות מאושרות, בפיקוח המדינה. המטרה - לאפשר לדיירים יותר גמישות, ולהחזירם לבתיהם בהקדם האפשרי.

שוק השיפוצים: הקטנים נשארים בחוץ?

המתווה, עשוי להשפיע באופן משמעותי על שוק קבלני השיפוצים בישראל - במיוחד על אלפי בעלי המקצוע הקטנים והבינוניים, שעשויים למצוא את עצמם מודרים מהעבודות. לפי המודל, קבלנים קטנים יוכלו להשתלב בפרויקטים רק כקבלני משנה - כלומר, הם לא יהיו בקשר ישיר עם הדיירים או עם המדינה, לא יובילו את העבודות, ולא יקבעו את תנאי השיפוץ.

בענף מזהירים מפני פגיעה בפרנסה של שחקנים רבים, דווקא בתקופה שבה הביקוש לשיפוצים בשוק הפרטי מצטמצם. מצד שני, יש מי שמעריכים שהמתווה ייצור דווקא הזדמנויות לשיתופי פעולה: קבלנים קטנים יחברו לקבלנים גדולים כדי להתמודד יחד על מכרזים, או כדי לספק שירותי ביצוע.

כך או כך - הריכוזיות במודל החדש משנה את כללי המשחק בענף, ומחייבת התאמות מהירות מצד השחקנים הקטנים. המודל הממשלתי מבטיח פיקוח, אך מעלה גם לא מעט שאלות משפטיות שעדיין אין להן תשובה ברורה. למשל, האם לדיירים תהיה זכות לערער על הקבלן שנבחר עבורם? האם יוכלו להתנגד לביצוע העבודות, ואם כן - מה יהיו ההשלכות?

שאלה נוספת היא מי יישא באחריות במקרה של ליקויי בנייה או שיפוץ לא תקני: האם הדיירים יוכלו לתבוע את הקבלן? את המדינה? או שמא יהיו מוגבלים רק לפנייה לגורמי הפיקוח? במודל שבו אין חוזה ישיר בין הדייר לבין הקבלן – נוצר מצב שבו גם זכויותיו המשפטיות של האזרח מוגבלות יותר.כמו כן, לא ברור מה יקרה במקרים שבהם דייר מסרב להשתתף או לא מאפשר גישה לביתו. האם תיחשב התנגדותו כמכשול למימוש המיזם כולו? האם יוכלו להוציאו זמנית מהדירה או לעקוף את התנגדותו?

ומה קורה בעולם?

שיקום מבנים שנפגעו בעיתות חירום הוא אתגר שגם מדינות אחרות התמודדו איתו. ולעיתים תוך שימוש במודלים דומים. למשל, לאחר רעידת האדמה ביפן (2011) או הוריקן קתרינה בארה"ב (2005), בחרו רשויות ממשלתיות להוביל שיקום מרוכז של שכונות שנפגעו - כדי להבטיח מהירות, אחידות ועמידה בתקציב.

במקרים מסוימים, כמו באיטליה לאחר רעידת האדמה באברוצו (2009), ניתנה לדיירים אפשרות לבחור בין שיפוץ ישיר של המדינה לבין סיוע כספי עצמאי, מודל שהזכיר יותר את הדרישה של קבלני השיפוצים בישראל למסלול "ירוק" גמיש.

עם זאת, הניסיון מלמד שגם במודלים מרוכזים, הצלחת השיקום תלויה מאוד באפשרות למעורבות מצד הקהילה המקומית, בשקיפות ההחלטות וביכולת להתאים פתרונות לצרכים של כל דייר, ולא רק להחיל על כולם סטנדרט אחד.