ביום 23.5.2004 ניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים מפיה של השופטת מרים מזרחי פסק הדין בעמ"ה 7050/03 (משה סמי נגד פקיד השומה), שכולו עסק בסוגיה אחת וזו היא:

מה המועד להתיישנות השומה לאחר הגשת השגה, לאור הוראות סעיף 152(ג) לפקודת מס הכנסה, אם הצו "הוצא" על ידי פקיד השומה לפני שחלפה שנה מיום שנתקבלה ההשגה, אך נשלח לנישום לאחר שחלפה שנה מאותו תאריך?

נזכיר כי בהתאם להוראות הסעיף האמור יראו את ההשגה שהגיש הנישום כנגד השומה כאילו נתקבלה, אם בתוך "תקופת ההתיישנות" של הדו"ח השנתי, או בתום שנה מיום הגשת ההשגה, לפי המאוחר שבהם, לא הושג הסכם לגבי השומה שבמחלוקת ולא השתמש פקיד השומה בסמכותו - בהעדר הסכם - לקבוע את המס בצו.

במקרהו של סמי משה הוציא פקיד השומה למערער שומה לשנת המס 1997, שבגינה הגיש המערער השגה ביום 22.1.2002. פקיד השומה דן בהשגה, והוציא צו הדוחה אותה.

על גבי הצו נשוא השומה הופיע כי יום הוצאתו הינו 19.1.2003 (לפני שחלפה שנה מיום הגשת ההשגה) אך תאריך הדפסתו היה ביום 13.4.2003 (ותאריך מסירתו בפועל למערער היה ביום 28.4.2003).

המערער טען כי דין השגתו להתקבל, שכן הצו "הוצא" לאחר שחלפה שנה מיום הגשת ההשגה.

פקיד השומה טען, מצידו, כי המועד הרלוונטי הוא המועד שבו הפעיל את שיקול דעתו (ולא המועד שבו הוצא הצו בפועל), ואף נתלה בפסיקה תקדימית (לדבריו) של בית המשפט העליון, בענין פקיד השומה נגד יצחק ביר בע"מ (ע"א 568/78), ממנה עולה לכאורה המסקנה כי רשאי פקיד השומה להודיע לנישום על החלטתו גם כתום תקופת ההתיישנות (אם כי הדבר אינו רצוי) ובלבד שההחלטה נתקבלה במהלך התקופה שקצב לה המחוקק.

חייבת אמת להאמר, כי פסיקת בית המשפט העליון בעניין ביר אכן שימשה "השראה" למספר פסקי דין שניתנו במהלך השנים בבתי המשפט המחוזיים, כפי שציינה השופטת מזרחי עצמה בפסק הדין מיום 23.5.2004, אך הדבר לא מנע בעדה מלהוציא תחת ידיה הלכה שונה ולקבל את טענת המערער לענין ההתיישנות, שכן ברור בנסיבות המקרה כי הצו לא נשלח לפני יום הדפסתו (ביום 13.4.2003).

וכך נכתב, בין היתר, בפסק הדין:

"... מקובלת עלי טענת המערער, כי הצדק וההגינות תומכים במסקנה כי על הנישום לדעת כיצד נסתיים ענינו תוך זמן קצוב. אין זה סביר לאפשר לפקיד השומה להחזיק אצלו את ההחלטה בענין הנישום מוסתרת במשך חודשים ולשגרה אליו במועד הנוח לו. שיקול זה תומך בגישה לפיה יש לפרש את הסעיף באופן שימנע עינויי דין מיותרים מן הנישומים. קשה להלום קביעה לפיה פקיד השומה הוא שיקבע מתי לגלות החלטתו לנישום, ללא מגבלת זמן ... אוסיף כי לנוכח המגבלות שקובע החוק על הנישום להגיש השגתו במועד מסוים, אך צודק הוא שגם פקיד השומה יוכרח לעמוד בזמן הקצוב לו למתן החלטה ויודיעה לנישום, כדי שזה יוכל לכלכל את מעשיו וידע את מצבו, וכי אם לא יפעיל סמכותו במועד, לא יוכל יותר לעשות כן..."

והנה טרם חלפה מחצית השנה, וכבר נתקבלה בבית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו, מפיו של השופט מגן אלטוביה, החלטה שונה. כוונתנו להחלטה מיום 21.11.2004 בעניינו של חגי רם(המבקש) נגד פקיד שומה - היחידה למיסוי בינלאומי (בש"א 15423/04 בתיק עמ"ה 1118/04), אשר ביקש כי בית המשפט יסטה מהלכת בית המשפט העליון בעניין "ביר" וילך אחר פסק דינה של השופטת מזרחי בענין "סמי", ויקבע כי מאחר והצו הדוחה את ההשגה (שהגיש המבקש) נשלח על ידי פקיד השומה לאחר תום שנה ממועד הגשת ההשגה, הרי שיש לראות את ההשגה כאילו נתקבלה.

במקרה זו לא שכנע המבקש את בית המשפט בצדקתו, והבקשה נדחתה. בהחלטתו, פרט השופט אלטוביה את שיקוליו, והסביר כי עיכוב במשלוח הצו, שהוא "על גבול הסביר", לא ישמש עילה לפסילת הצו, שהרי התכלית הראשית של פקודת מס הכנסה הינה הוצאת שומת אמת.

לא חלפו שלושה חודשים תמימים, ושוב נתקבלה החלטה בבית המשפט המחוזי בירושלים, על ידי השופטת מרים מזרחי, המותירה על כנה את ההחלטה הקודמת בענין "סמי".

המדובר בפסק הדין שניתן ביום 10.2.2005 בענין איקאפוד נגד פקיד שומה (עמ"ה 8024/04), בו נכללה התייחסות מרומזת של בית המשפט להחלטתו של השופט אלטוביה (בענין "חגי רם").

וכך כתבה השופטת מזרחי, בין היתר, בפסק הדין מיום 10.2.2005:

"... השלב הבא בבחינת ההתיישנות הוא בדיקת המועד הקוטע את "מרוץ ההתיישנות". המערערת טוענת כי המועד הקובע הוא מועד שידורו של הצו במחשב וכי הצווים יצאו ביום 24.2.2003, שכן זהו המועד המופיע בצווים כ"תאריך ההדפסה" ו"תאריך החישוב". המשיב טוען כי המועד בו הודפסו הצווים אינו המועד הרלוונטי, אלא המועד הרלוונטי, כפי שטענה המערערת עצמה, הוא המועד בו שודרו הצווים למחשב. לטענת המשיב, החלטה בהשגה ניתנה והוזנה למחשב ביום 9.2.2004.

אציין, כי כבר החלטתי בעניין עמ"ה (י-ם) 7050/03 משה סמי נ. פקיד שומה, כי המועד הקוטע את "מרוץ ההתיישנות" לפי סעיף 152(ג) לפקודת מס הכנסה הוא המועד בו נשלח הצו אל הנישום, ולא מועד ההכרעה בשומה ושידורה למחשב. מאחר שבכמה פסקי דין מחוזיים שניתנו לאחרונה סברו השופטים בשגגה כי כוונתי בפסק דין סמי הנ"ל היתה כי המועד הקובע הוא המועד בו הגיע הצו אל הנישום, אני רואה לנכון להדגיש כי כוונתי היתה, והדבר הובהר היטב בפסק הדין, למועד בו נשלח הצו אל הנישום. אוסיף כי מבחינת המשיב איני רואה כל קושי לשמר את המידע לגבי מועד המשלוח, כפי שהוא שומר מידע לגבי מועדים אחרים, כדי שלא יתקשה להוכיחו בהתעורר הצורך...."

נוכח המחלוקת המשפטית, שככל הנראה התגלעה בין בית המשפט המחוזי בירושלים לבין בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו, לא נותר לנו אלא להמתין להכרעתו של בית המשפט העליון.