המהומות החוזרות מאז הבחירות באיראן ביוני הן רק זרז לחבית חומרי הנפץ שקרויה הכלכלה האיראנית. דווקא העובדה שבמבט מקרו כלכלי לא ניכרת העובדה שהכלכלה האיראנית נמצאה במיתון קשה עוד לפני המשבר הגלובלי, החביאה תחתיה מצב בעייתי ביותר.

איראן ניצבת מחוץ למשחק הההשקעות הזרות העולמי. זה אינו חדש. החידוש הוא שבשנים האחרונות הצטרפו אליו לא מעט שחקנים חדשים, בכללם גם כמה משכנותיה של איראן, שמצבן הראשוני מבחינת השכלה, משאבים ותשתיות היה נחות מהותית משל איראן לפני רק לפני עשור.

הבעיה המבנית האיראנית היא שכלכלתה בנויה כמעט אך ורק על נפט - 80% מהיצוא האיראני הוא נפט גולמי - רק 4% נוספים הם תזקיקי נפט. במפתיע, איראן מייבאת 40% מצריכת הדלק למכוניות.

היצוא האיראני

איראן הינה בעלת מאגרי נפט שניים רק לסעודיה וכווית, אלא שהאחרונות השכילו לפתח גם בתי זיקוק גדולים המאפשרים רווחים גדולים יותר מכל חבית נפט, וגם יצרו סקטורים נלווים כבנקאות ומסחר. כל אלו נוצרו במשותף עם השקעות ריאליות בינ"ל, שהאיראנים עפ"י דו"ח WIR האחרון שהצגנו לפני שבועיים, חסרו אותם לחלוטין.

הבעיה האיראנית היא כפולה:

1. הסנקציות הכלכליות מונעות מחברות אמריקאיות,בריטיות ונורווגיות בעלות ידע בבניית בתי זיקוק להשקיע באיראן.

2. תעשיית הנפט היא מולאמת כמעט במלואה ולכן אינה שקופה, מה שמרתיע גם חברות ממדינות שאינן נתרעות מעקיפת הסנקציות. שלא במפתיע, נמצא חברות יפניות צרפתיות ואיטלקיות ששמחות למכור לאיראן - אבל לא להשקיע בה.

עתודות הנפט בשדות הפעילים מצטמצמות במהירות. הצפי עפ"י מקורות בינ"ל הוא ל-10 שנים תפוקה מלאה בלבד. ללא פיתוח מקורות תחליפיים באמצעות פיתוח שדות נפט וגז חדשים או באמצעות השקעות זרות בסקטורים אחרים, לא תוכל הכלכלה לצלוח יותר מעשור.

בעשור האחרון הגיעו המשקיעים הזרים לכל מקום במזה"ת, כולל למקומות שכף רגלו של דולר או אירו לא דרכה בהם מעולם כדוגמת סוריה. לכל מקום למעט שניים: הרשות הפלסטינית ואיראן. ההשקעות הזרות בלבנון הן 1442 דולר לנפש, בירדן 543 דולר, בסוריה 212 (גידול של פי 4 תוך שנתיים). באיראן הושקעו רק 25 דולר לנפש - עשירית מאשר בשכנה שהיא המושא לקנאה - טורקיה.

ההשקעות הזרות במדינות המזה"ת לפי דולר לתושב

התוצאה של התהליכים הללו היא משטר עשיר באופן זמני - מהכנסות הנפט, ותושבים עניים - באופן קבוע.

נתוני המקרו, כאמור, אינם מספקים את התמונה המלאה: לאיראן היה עודף ייצוא של 35 מיליארד דולר ב-2008, כולו מיצוא נפט במחירי השיא של 2008. מנגד, אנו חוזים באבטלה "רשמית" של 12% בקרב האוכלוסיה בכללותה, ו15% בקרב אקדמאיים. ניתוח השוואתי מצביע על כך שהנתונים האמיתיים קרובים יותר להיות 15% ו- 20% בהתאמה. כלומר, כל איראני שישי, וכל אקדמאי חמישי הם מחוסרי עבודה. עם כח עבודה של 27 מליון איש, המשטר עומד מול הנתון המבהיל של למעלה מ-4 מליון מובטלים. קצב גידול האוכלוסיה "מבטיח" תוספת של 700 אלף דורשי עבודה חדשים בכל שנה. למעשה, בגיל הרלוונטי להפגנות והפיכות (15-25) הצפי הוא לאבטלה של 50% עד מחצית 2010.

שמן למדורה מוסיפה האינפלציה. אם סטנלי פישר מתמודד עם קצב אינפלציה שהואץ בשליש ועלה מ-2% ל-3% לשנה, אזי לאחמד בוהמני, נגיד הבנק האיראני החדש יחסית (4 נגידי בנק התחלפו באיראן בחמש השנים האחרונות רובם בשל "חילוקי דעות עם הנשיא") יש עליית אינפלציה בשיעור דומה - אלא שאצלו האינפלציה עולה מ- 25% ב-2008 ל-35% הצפויים ב-2009.

רמזים להחלשות הכלכלה נמצא בנתונים שחומקים מכלכלני המקרו. נתוני משמר הגבול הטורקי מעלים כי ישנה עליה של 50% בהברחת סחורות חקלאיות והכפלה של הברחת שטיחים לשכנה העשירה ממערב.

נתון מעניין נוסף הוא התזונה האיראנית. אוכלוסיה שאינה יכולה לשלם עבור מזון מיובא אוכלת את מה שהיא מגדלת: צריכת הפירות לנפש באיראן הגיעה ב-2008 לפי 4 מהצריכה העולמית הממוצעת. גם מול מדינה ים תיכונית כישראל, זה נתון מפתיע מאד. הישראלי הממוצע צורך פי 2 מהממוצע העולמי. המספר האיראני דומה יותר למספרים של מדינה אפריקאית או דרום אמריקאית, על מטעי הבננות והמנגו שלה.

כמה עוד יוכלו האיראנים לספוג לפני שיצאו שוב לרחובות? מה עוצמת השוט הכלכלי שנמצא בידי מועצת הביטחון? כנראה שהוא חזק יותר מכפי שנדמה לנו.

מאת: עדו קאליר, מומחה למימון ורגולציה של שוק ההון, בית הספר למינהל עסקים, המסלול האקדמי המכללה למינהל