שאלה:

---------

אדם עצמאי מפיק רווחים מהשכרת חנות; והוא רוצה להעביר את החנות על שם 2 מילדיו, שהם מתחת לגיל 18.

השאלות:

1. האם מותר לאדם לעשות הסבה זו ?

2. אם מותר לאדם לעשות הסבה זו כאמור - מי ידווח זאת לרשות מס הכנסה ולרשות מס ערך מוסף ?

תשובה:

---------

לעניין מס הכנסה

המסגרת הנורמטיבית קבועה בסעיפים 84-82 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 [להלן - "הפקודה"] העוסקים בהסבה של הכנסות. מפאת חשיבות הדברים נביאם כלשונם:

"82. פרשנות

(א) 'הסבה', לענין הסעיפים 83, 84 ו-86 - לרבות הקנאה, חוזה, הסכם, הסדר או העברה של נכסים.

(ב) שום דבר האמור בסעיפים 83 ו-84 אינו בא למנוע במקרים שאין סעיפים אלה חלים עליהם מלנהוג בהכנסה מכוח הסבה, לענין מס, כאילו היתה הכנסתו של המסב.

83. הסבה לטובת צעירים

היתה הכנסה משתלמת לאדם או לטובתו בשנת מס פלונית מכוח הסבה שנעשתה בחייו של המסב או בעקבותיה, והמסב עודנו בחיים, ובתחילת אותה שנת מס טרם מלאו לאותו אדם 20 שנה ולא היה נשוי - ינהגו באותה הכנסה, לענין פקודה זו, כאילו היתה הכנסתו של המסב לאותה שנת מס ולא הכנסה של זולתו; ואין נפקא מינה לענין זה, אם ההכנסה משתלמת במישרין או בעקיפין, אם לידי האדם או לטובתו, בהווה או בעתיד, אם היא משתלמת לאחר קיום תנאי או לאחר מאורע פלוני שאירועו ספק, או כתוצאה מן השימוש של פלוני בסמכות או בכוח הכרעה שניתנו לו ואם בדרך אחרת, ואם היא הכנסה שלפי הפרק החמישי רואים אותה כאילו האדם קיבל אותה כאמור.

84. הסבה הניתנת לביטול

(א) היתה הכנסה משתלמת לאדם בכל שנת מס שהיא, מכוח הסבה הניתנת לביטול או בעקבותיה, בין שנעשתה לפני תחילת פקודה זו ובין לאחריה, וכן הכנסה כאמור שלפי הפרק החמישי רואים אותה כאילו נתקבלה על ידי האדם - ינהגו בה, לענין פקודה זו, כאילו היתה הכנסתו של המסב באותה שנה ולא הכנסה של זולתו.

(ב) לענין סעיף קטן (א) יראו הסבה כניתנת לביטול, אם יש בה הוראה בדבר העברתם או החזרתם של ההכנסה, או של הנכס שממנו היא נובעת, אל המסב, או אל בן-זוגו, בין במישרין ובין בעקיפין, או אם יש למסב או לבן-זוגו, במישרין או בעקיפין, כוח בכל דרך שהיא לקבל או להחזיר לעצמו את השליטה, במישרין או בעקיפין, על ההכנסה או על הנכס שממנו היא נובעת."

סעיף 83 לפקודה קובע, כי הכנסה המשולמת לצעיר או לטובתו מכוח הסבה, בשנת מס, יש לראות בה כהכנסתו של המסב ולא כהכנסתו של הצעיר. הוראה זו חלה בהתקיים שני תנאים: התנאי האחד - המסב עודנו בחיים; התנאי האחר - בתחילת שנת המס שמדובר בה, טרם מלאו למקבל ההכנסה 20 שנה, ואין הוא נשוי.

בקובץ הפרשנות (ה"חבק") לפקודה, מובאת דוגמה להפעלת הוראות סעיף 83 לפקודה:

"אב, שהינו בעלים של נכס מקרקעין, משכיר את הנכס לאדם אחר. אפשרות אחת: האב נשאר הבעלים של הנכס, אך בחוזה השכירות עם השוכר נקבע שדמי השכירות ישולמו לבן. אפשרות שניה: האב מעביר את הבעלות בנכס על שם בנו וכתוצאה מכך משולמת לבן ההכנסה מדמי השכירות. סעיף 83 קובע, כי בשתי האפשרויות, כל עוד האב בחיים וכל עוד הבן אינו נשוי ובתחילת שנת המס טרם מלאו לו 20 שנה, יש לראות את ההכנסה מדמי השכירות הכנסתו של האב, אף שהבעלים בדין של ההכנסה הוא הבן."

לאור האמור לעיל - יטענו רשויות המס להחלת הוראות סעיף 83 לפקודה ויבקשו לייחס את ההכנסות מדמי השכירות לאב ולא לילדיו (בהנחה שטרם מלאו להם 20 שנים ואין הם נשואים).

ברם, כנגד עמדת רשויות המס אפשר לנסות לטעון, על דרך ההיקש, גם לעמדה אחרת; זאת, לאור פסק הדין "ישעיהו גריל" (עמ"ה 363/02, ישעיהו גריל נ' פקיד שומה חיפה).

בפסק הדין הזה מדובר בשתי דירות מגורים, שהיו רשומות על שמו של המערער; והמחלוקת הייתה לזכות מי יש לזקוף את ההכנסות מדמי השכירות מהשכרת הדירות: למערער או שמא לאחד מילדי המערער (חשיבות העניין הייתה בנוגע לפטור ממס הכנסה לדמי השכירות ולתקרת הפטור ממס).

המערער טען, כי רכש את שתי הדירות כאפוטרופוס בעבור ילדיו, בעת שהיו קטינים, וכי אף על פי שההכנסות הועברו לחשבון הבנק שלו, הם שימשו בפועל את צורכי ילדיו. פקיד השומה ביקש לייחס את ההכנסות מדמי השכירות למערער בשל היותו המחזיק בדירות בבחינת "בעל העץ (האב) הוא בעל הפרי". לכן, לדידו של פקיד השומה, מקור ההכנסה מצוי בידי האב, ולכן יש לראותו כמסב את ההכנסה לילדיו.

בית המשפט המחוזי בחיפה פסק בפסק הדין האמור, כי יש לראות את ההכנסות מדמי השכירות כשייכות לילדי המערער ולא למערער, הואיל ומקור ההכנסה הוא של הילדים, וכי גם אם היה שימוש בהכנסה בידי המערער, הרי נעשה הדבר על ידי הסבת דמי השכירות מן הילדים לאביהם.

על כן - בהתאם להוראות סעיף 84 לפקודה, ההכנסה מדמי השכירות שייכת למסבים (הילדים), ואין עסקינן בעיתוק מקור ההכנסה מהילדים למערער. בית המשפט האמור פסק, כי אין כל מניעה שאב ירכוש, מהכנסותיו שלו דירות כמתנות בעבור ילדיו. במצב זה - יש לראות את הילדים כבעלים של הנכסים, ואת הפירות (דמי השכירות) כשייכים לבעלים של מקור ההכנסה (הילדים).

חשוב לציין, כי אומנם עניין "ישעיהו גריל" עסק בשנים, אשר בהן מלאו לילדים 20 שנה (ולכן המחלוקת הייתה בעניין החלת הוראות סעיף 84 לפקודה); אולם העובדות היו, שהדירות נרכשו בעת שהיו הילדים קטינים. לכן, אפשר לנסות לטעון, כי אין הבדל מהותי בין עניין ישעיהו גריל לבין המקרה דנן.

העולה מהאמור לעיל - לצורך ענייננו כאן כי יש לבחון, אם מדובר בהסבה אמיתית של החנות לילדים. אם כך הם פני הדברים - הרי אפשר לנסות לטעון, כי יש להכיר בהסבה זו, ומזאת - לזקוף את ההכנסות למוסב (הילדים). במילים אחרות: אם הסבת הנכס מהאב לילדיו נעשתה בהסכם בעל תוקף משפטי (הסכם מתנה, תצהיר נותן מתנה וכו') - הנכס יירשם על שמם של הילדים (אפשר, בשלב הראשון, לרשום הערת אזהרה); התמורה מדמי השכירות תופקד בחשבון על שם הילדים או תופקד בחשבון נאמנות בעבור הילדים; השימוש בכסף ייעשה לטובת הילדים ולצורכיהם. בזאת אפשר לטעון, כי יש לראות את ההכנסות מדמי השכירות כהכנסת הילדים, ובנתונים אלה ייתכן שיקשה על פקיד השומה לייחס את ההכנסה לאב המסב, וכל זאת כפוף להוראות סעיף 83 לפקודה, כאמור לעיל. עוד לעניין עיתוק ההכנסה והסבת ההכנסה - ראה עניין "יעקב טהורי" (ע"א 1107/03, יעקב טהורי נ' פקיד שומה תל-אביב).

לעניין הדיווח לרשות מס ערך מוסף

אם נראה את ההכנסות מדמי השכירות כהכנסות הילדים - הרי בהנחה שהם קטינים, יחולו הוראות תקנה 5א לתקנות מס ערך מוסף (רישום), התשל"ו-1976, ובה נקבע:

"5א (א) בתקנה זו, 'נציג', 'פסול דין', 'קטין' - כמשמעותם בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962.

(ב) טופס לרישומו של קטין, פסול דין או אדם שמונה לו נציג (להלן - פסול דין) ימולא, יוגש וייחתם בידי הנציג, בציון העובדה כי הוא נציג של פסול הדין;

(ג) הנציג יחתום בשם פסול הדין על כל דו"ח ועל כל מסמך אחר הנדרש על פי החוק, בציון העובדה כי הוא נציגו של פסול הדין."

התשובות אינן מהוות תחליף לייעוץ משפטי, ואין המומחים המשיבים או המערכת אחראים לתוצאות השימוש בהן.