150 תלונות התקבלו ברשות השנייה על הפרק האחרון בתכנית אמא מחליפה. בפרק זה החליפו המפיקים בין סילבי הישראלית, אשת הקבלן "שעושה הכל בבית", ובין נטלי, אם חד הורית, עולה ותיקה מרוסיה שגרה עם אחותה, 2 ילדים וסבתא בדירה קטנה מדי.
המפגש הוליד פרק מכוער במיוחד רווי אלימות, גזענות והשפלה. בין השאר, המילים שהקפיצו את הצופים ושלחו אותם להתלונן היו אלה שהוטחו בנטלי על ידי אב המשפחה ה"ישראלית": "זבל, סמרטוט רצפה, רוסייה מגעילה".
כשצפיתי בפרק חשבתי שיתכן כי העורכים של התכנית עייפו מהסולידריות הישראלית ומהביחד הפטריוטי ששידרה הטלוויזיה במהלך הקיץ, ושמישהו שם חשב שיש להנחית את הצופים על קרקע המציאות החברתית הישראלית השסועה בחבטה אלימה במיוחד.
בינתיים הזכיינית התנצלה והסבירה שהתכנית מעלה שאלות חשובות של רב תרבותיות בחברה הישראלית ובכך מציבה מעין מראה מולנו הצופים. אבל הטלוויזיה היא לא מראה, כפי שתכנית ריאליטי היא לא המציאות. בטלוויזיה יש מלהקים, בימאים ועורכים - שעושים בחירות מקצועיות וערכיות ובונים תמונה, סיטואציה, תרחיש. גם כשמדובר בתכניות ריאליטי לא מתוסרטות, מובן שמישהו בנה את הסצינה, או לפחות כוון אליה ואז גם החליט כיצד לערוך אותה כדי לעשות טלוויזיה טובה.
אנשי טלוויזיה רבים סבורים שטלוויזיה טובה נבנית יותר בקלות על קונפליקט, והאמת היא שלעיתים זה גם נכון. השאלה היא היכן עובר הקו בין קונפליקט לבין כוחניות וכן, בין חילופי דברים לבין אלימות והשפלה. בתכנית המדוברת של אמא מחליפה, נחצה הקו. על פניו יש כאן פוטנציאל למפגש בינתרבותי מעניין במרחב הכי אינטימי, בבית ובמשפחה. אולם בפועל לא היה כאן מפגש בין שווים, אלא התנגשות מוקצנת בין משפחה המייצגת קבוצת רוב חזקה ולא סובלנית לבין משפחה המשתייכת לקבוצה חברתית מוחלשת.
המשפחה החזקה ראתה עצמה כנציגת הישראליות האפשרית היחידה, וכך אומרת האם סילבי על נטלי: "היא צריכה ללמוד את דרך החיים, את טבע העולם...להיות ישראלי במדינה שלנו". גם יהדותה של המשפחה יוצאת ברית המועצות לשעבר מועמדת בספק על-ידי המשפחה הישראלית. ולדברים אלה עונה נטלי: "בתפיסה שלי היא רוצה להשפיל אותנו שאנחנו לא ישראלים". ואכן, לא רק נטלי ראתה זאת כך אלא כנראה שגם הצופים בבית - והם לא אהבו את זה.
למרבה הצער, הדברים הללו אכן נאמרו על-ידי המשתתפים והם כנראה מבטאים את רחשי ליבם ולא נכתבו בתסריט מראש, אבל זו בדיוק הנקודה בה יש לעורכים אחריות כלפי הצופים שלהם. אחריות חברתית שהם קיבלו על עצמם כשקיבלו את הזיכיון על משאב ציבורי כדוגמת ערוץ מסחרי. אחריות שפירושה לא לפגוע בצורה גסה ברגשות הצופים, לא לפרום את רקמת החיים החברתית הישראלית וגם לא להשפיל ולרמוס כבודו של אדם מול מאות אלפי צופים.
150 התלונות שהתקבלו ברשות השנייה מוכיחות שהצופים הישראלים אולי רגישים ונבונים יותר מהאופן בו הם נתפסים על-ידי הערוצים המסחריים. בבוקר שלאחר שידור התכנית, אמרה לי חברה: "הלב שלי בכה כשראיתי את זה, אז סגרתי את הטלוויזיה". וכאן אולי המקום לומר שלא רק הצופים אלא גם האינטרסים של ערוץ מסחרי נפגעים משידור תכנים כאלה. ערוצי הברודקאסט חייבים לפנות אל הקהל הרחב ביותר, ובישראל מדובר לרוב בקהל משפחתי ולכן יעדיפו בדרך כלל תכנים שהורים ירגישו נוח לצפות בהם עם ילדיהם או בני משפחה אחרים. הפרק של אמא מחליפה לא היה כזה.
ואם לחתום בנימה אופטימית, המחאה סביב התוכנית הראתה כי הצופים רגישים לביטויי גזענות, כוחנות והשפלת האחר, ובמקביל יש לזכור כי הערוצים המסחריים בישראל כבר הוכיחו לא פעם שאפשר לעשות טלוויזיה טובה ואטרקטיבית ללא תכנים פוגעניים. לכן, ניתן רק לקוות שזו היתה מעידה מיותרת וחד פעמית.
ד"ר אורנית קליין שגריר, חוקרת טלוויזיה ומרצה לתקשורת באוניברסיטה הפתוחה ובמכללה האקדמית הדסה
