under 40: "לא קונים יותר כשרון, אלא מוצר ממוסחר, זול, לא מפתיע ולא מעניין"

לקראת סוף השנה האזרחית, החלטנו לארח במדור under 40 של אייס, את גיל לביא, בן 27, צלם ואמן חזותי שחי ועובד בניו יורק, העיר שידועה במסיבת ראש השנה הסוערת שלה בטיימס סקוור ב-31 בדצמבר.

.

1. מה הכי אנדר רייטד בתחום שלך? היכולת לראות, לראות מה שאחרים לא רואים, להביא משהו מעצמך. תכונה חמקמקה מאד - אחת מכמה שכשנזרות יחד, הן מכונות כשרון. בשנים האחרונות הכישרון נלקח מהמשוואה והצילום כמדיום נרצח, אחרי עשורים בהם יוצרים גילו לנו באמצעותו את העולם. חלקם שימשו פילוסופים של העת המודרנית, אחרים בדרנים, מבקרי תרבות, לוחמי זכויות אדם, פרסומאים. רבים מהם היו כל אלה יחד. כולם השתמשו באותו כלי קיבול וידעו כיצד להפוך את מחשבותיהם, חלומותיהם ואפילו פחדיהם הגדולים ביותר, ולהטיל אותם אל תוך מסגרת קטנה של אור, מסגרת שהכילה חיים שלמים, כמוסים, שהפכו לנחלת הכלל. היום הצילום אינו מדיום יותר, הוא מוצר צריכה. רגע שנשטף באסלה. לא קונים יותר כשרון או ראייה, אלא מוצר מוגמר, משויף, ממוסחר, עובד, זול, לא מפתיע, לא מעניין, שחלק קוראים בשם הטרנדי סגנון.

2. מה הכי אובר רייטד בתחום שלך? טכנולוגיה. יש משהו מאד לא מתכוון בשימושים הטכנולוגיים היום בצילום. חוסר המשמעות הקיים גם כך במאפיין המסחרי מתעצם בעידן הטכנולוגי בו כל אחד יכול לייצר "סגנון אישי" בילט-אין באינסטגרם או במחשב. כל מה שצריך הוא בחירה עקבית בפילטר מסוים וחוסר בושה ברמה מספקת להאמין שהייתה בך כוונה. אוסף הסגנונות הזה שנוצר בחסות הטכנולוגיה, הוא לא תחליף למחשבה, להתכוונות, לאמת, לכנות. לחדשנות. לעצמך. המשמעות שיש לטכנולוגיה לעולם הצילום רובה היא במקום הכי נמוך. המקום שאין בו סיפור, רק זפזופ, פלרטוט. ברור שסגנון לעתים כן יכולה להיות אמירה, ולטכנולוגיה תפקיד ביצירת ההזדמנות, אבל לראות משהו כזה דומה לסיכוי להינות מאכילת קש.

3. מהו ההישג הכי משמעותי בקריירה שלך עד היום? התחלתי את הקריירה שלי בעולם התקשורת בגיל 13 במקומון בשם 'יבניתון' בעיר יבנה בה גדלתי, ככתב ובעל טור. שנתיים אחרי זה, בגיל 15, התפרסמה הכתבה הראשונה שלי בעיתון ארצי, 'מעריב'. כנראה שמעולם לא הייתי גאה כמו אז, אבל זו הייתה גאווה ילדותית. היום, אחרי לא יודע כמה פרסומים במגזינים בינ"ל, זה נראה שטותי אבל אז היה בהישג הזה של גיל הנעורים משהו בתולי. 10 שנים אחרי זה, הכתבה הראשונה למגזין 'ווירד' הבריטי כנראה הייתה הדבר הכי דומה בהקשר כזה. בשנים האחרונות ההישגים שאני ללא ספק הכי גאה בהם הם פרויקט מיתוג ישראל, במהלכו יצרתי את בנק התמונות הלאומי של מדינת ישראל והקווים המנחים לשפה הצילומית למיתוג מחדש של ישראל בעולם. מודעה שצילמתי לוועד למלחמה באיידס וזכתה לפרסים והכרה בינ"ל גם היא מקור גאווה, וכמובן - הזכייה השנה ב-5 ציונים לשבח על פרויקטים אישיים שלי מטעם ועדת פרסי הצילום הבינ"ל. תחושת ההישג היום היא אחרת לגמרי אבל ובאה ממקום של גאווה על האימפקט של היצירה והשיתוף יותר מאשר היצירה עצמה. המעבר מהמקום הפרטי לציבורי יותר מאשר עצם היותה של היצירה במקום ציבורי.

4. מהי השורה הכי מפתיעה בקורות החיים שלך? מצטיין קורס נהגי נגמ"ש של בית הספר להנדסה קרבית.

5. מה אתה עושה כשאתה לא בעבודה? קורא, רואה. אני מכור לדוקומנטרים, שיטוט גלריות ומוזיאונים. לעתים אני יוצא לסיבוב וחוזר מתוסכל אחרי שעתיים מכמות הזבל שאני רואה. לפעמים אני הולך לאיבוד בחלל יום שלם ונהנה מכל שנייה.

6. אם לא הייתי צלם, בטוח הייתי עוסק ב: עולם הצילום הוא מקום כל כך רחב ואדיר מימדים שאני כנראה יכול להיות בו לפחות 5 דברים אחרים ועדיין לחיות עם המצלמה לצדי. הדברים שאני עוסק בהם היום לא דומים לתחילת הקריירה שלי בעיתונות. אני גם לא צלם מסחרי כפי שראיתי את עצמי עד ממש לאחרונה. עולם הפרסום עובר שינויים ובתוכם גם הצילום. הצילום המסחרי היום הוא מקום קר ועצוב שעוסק בעיקר בשכפול של רגש מזויף ממילא. היום ישנם שירותים שמאפשרים למשרדי פרסום להוריד בריף אונליין לקמפיין עם רפרנסים ותוך 48 שעות ניתן לראות מאות אימג'ים אחד לאחד מצלמים מכל העולם. לא מדובר בפריפריה של הצילום. גם סוכנויות ידועות ומותגים משמעותיים בארה"ב משתמשים היום בשירותים כאלה.

אני מכיר צלמים שעזבו את ניו יורק לטובת סין. החלק המצער הוא שגם כששיטת העבודה היא אחרת, התוצר לרוב דומה. בעבר כשהיו מצלמים פה קמפיין, הייתה הזדמנות יצירתית לחדש לפחות בפרינט המקומי שהיה עולה בניו יורק והסביבה. אחר כך היו משתמשים בגרסה רכה יותר, מעניינת פחות לשארית ארה"ב, וגרסה משעממת במיוחד למגזרים המיוחדים ולשאר העולם, אך תמיד היה מדובר בהפקה משמעותית עם רעיון ועניין. היום הולכים על הגרסה האחרונה בלבד, המשעממת במיוחד. זאת שבטוח תשמר את ה-0.01 צמיחה ולא תבלבל אף אחד, מה שבטוח יספיק בשביל עוד קליק היום באתר, לא מה שיבנה את המותג מחר.

התופעה הזו לא ייחודית לעולם הצילום כמובן. ככל שהפרסום הופך מפולח יותר, היכולת לייצר מוצר צילומי מעניין דווקא הולכת וקטנה, למעט הזדמנויות נדירות ביותר. יש סיבה שאין היום מודעות עוצרות נשימה ואני לא מאמין שהסיבה היא שחיקה ויזואלית או שבר בלב הרעיון של האשליה. אנשים אוהבים להתלהב יותר ממה שאפשר לדמיין, וגם אנשים שכבר אהבו, מתאהבים שוב. הם לא משלים את עצמם. אני מאמין שהיום השאיפות של עולם הפרסום הן הרבה יותר קטנות. מותגים בודדים מתייחסים לצילום בצורה הנכונה להם. באופן אישי נראה לי היום שברחתי למקום יותר קונספטואלי. אני עדיין עושה עבודות מסחריות וכנראה שתמיד יישאר צד מסחרי, אבל אני כן מרגיש שהעיסוק שלי בתור צלם הולך למקום אחר בשנה ומשהו האחרונות, בטח בשנים הקרובות זה יתחיל להיראות.

7. דמות שהיא השראה בשבילך הצלם ריצ'ארד אבדון. נפגשנו פעם, אחרי שהוא מת, כמה שנים אחרי שהוא מת, פה בניו יורק. הפגישה הייתה קצת חנוטה. אני לא זוכר אם חלמתי בהקיץ או שישנתי לגמרי, אבל אני זוכר את רוב השאר. הלכתי בברודוי, איפשהו בין רחוב 4 לרחוב 8 והיה שם בית קפה פינתי עם קירות זכוכית. ריצ'ארד ישב שם. קלטתי אותו בזווית. הוא סימן לשלום, ואני נכנסתי, התיישבתי. דיברנו שעות, בעיקר שטויות. עד היום אני מסתכל לפעמים בשיער השופע והעיניים הענקיות שלו, שרואות את הכל. שואל שאלות. הספר שלו "פורטרטים של כח" בדרך כלל איתי במזוודה. כנראה הכי הרבה אופי על נייר שראיתי בחיים שלי.

8. כשהיית קטן, מה רצית לעשות כשתהיה גדול? לעבוד בבית הלבן בתור כותב נאומים לנשיא ארה"ב. כמו סם סיבורן בסדרה 'הבית הלבן'. לא יצא בסוף, אבל לפחות הצלחתי לבלות בוושינגטון, ללוות מספר פוליטיקאים אמריקאים, ולצלם במהלך הקמפיין הנשיאותי.

9. הצלם שאתה הכי מעריך ללא ספק נדב קנדר הבריטי. פעם ראשונה שראיתי עבודה של צלם אחר והרגשתי שהיא כל כך קרובה אליי ואל מה שאני עושה. החקירה, היצירתיות, הביטחון, מגוון הנושאים והרגישות הבלתי ניתנת לערעור. סדרת הצילומים הכי משמעותית כנראה בשנים האחרונות, היא הפורטרט של מנהיגי העולם שייצר הצלם הבריטי גם כן, פלטון. סדרת הפורטרטים שצילם לפני שנתיים מאחורי הקלעים של ועידת האו"ם רגע לפני האביב הערבי, מציגה את כמה מהדיקטטורים של העולם שאף אחד לא האמין אז שייכחדו. זכורה במיוחד היא התמונה של מועמר קאדפי מרוצה מעצמו. הצילום היה של פלטון.

* לתמונה של קדאפי ולשאר הפורטרטים - באתר של פלטון

10. הצילום שלך שאתה הכי אוהב הצילום הזה הוא חלק מסדרה שנקראת 'כאב קיץ'. ישבתי בבית קפה בתל אביב במהלך ביקור קצר בארץ. ברקע לא הפסיקו לדבר על התקיפה באיראן וכל יום אמרו אולי מחר. משהו משך אותי בכתם הקפה הזה וההתרחשויות סביבו, הוא ישר זרק אותי ל-1,000 אסוציאציות, אז עברתי לקריאה בקפה מקריאה בעיתון. היה משהו שהרגיש לי נורא אקטואלי וישראלי. במקום אחר לא היינו רואים כנראה כתם כזה בחלל ציבורי. במדרכות של ניו יורק הוא היה נספג מיד בתוך ההמון, אבל אצלנו הוא נשאר ומציף את הזיכרון ברעיונות והזיות. פתאום לא ממש ידעתי להגיד למה, אבל התרגשתי. היה בו גם משהו שהזכיר לי הרבה יותר - טוב ורע, נתזים של חיים ונתזים של דם בצל של כזו תקופה לא ברורה. הזמן עבר ופגשתי עוד סימנים שלאט לאט התחברו לסדרה. כולה נבנתה סביב הרגע הזה בו פגשתי בכתם הזה של הקפה.

-ושאלה אחרונה לקראת השנה החדשה: מה הצילום שאתה חייב לתפוס ב-2013? נדמה לי שהמטרה הכי גדולה שלי ל-2013 היא לצאת מן הצילום הבודד אל מסע מחשבתי בין צילומים. מסע קונספטואלי שאני עובד עליו בחודשים האחרונים ומסכם את השנה-שנתיים האחרונות בין ישראל לניו יורק.