בחודשים האחרונים אנו עדים לעליה בפחד המשקיעים בשוקי ההון. רצף של אירועים שליליים ביניהם ניתן למנות את רעידת האדמה ביפן, המהומות בעולם הערבי ועליית מחירי הנפט שבאה בעקבותיה, לצד חששות מהאטה בצמיחה בארה"ב והחמרה במשבר החובות באירופה.

המשקיעים בישראל יכולים להוסיף לכל אלה גם את ספטמבר ההולך וקרב, בו צפויה הכרזה על הקמתה של מדינה פלסטינית והנה קיבלנו מתכון בטוח לירידות שערים. ההוכחה הטובה ביותר לחששות היא הפדיונות הכבדים מקרנות הנאמנות.

רבים מהמודלים הכלכליים מתבססים בהנחותיהם על כך שבני האדם יקבלו החלטות בצורה רציונאלית על מנת למקסם את תועלתם, אך מחקרים רבים (בראשם מחקרם של דניאל כהנמן ועמוס טברסקי זוכי פרס נובל) הוכיחו כי כאשר בני אדם נדרשים לקבל החלטות בסביבה של אי וודאות (כמו זו הקיימת בשוק ההון) הם נוטים להכניס שיקולים אמוציונלים כגון פחד, הריגוש שבהימור, תאוות בצע, שנאת הפסד ועוד לתהליך קבלת ההחלטות שלהם, ובשל כך בוחרים באלטרנטיבות הפחות טובות בעבורם.

סטודנטים לכלכלה לומדים כבר בשיעורים הראשונים על עקומת הביקוש ועל צורתה היורדת משמאל לימין. הרעיון אשר עומד מאחורי עקומת הביקוש הוא ההנחה, שככל שמחיר של מוצר מסויים יורד, כך גדל הביקוש לאותו המוצר, ולהפך. אם נרצה להדגים זאת בעזרת דוגמה אקטואלית, נראה כיצד כאשר מחירו של הקוטג' עלה, הביקוש אליו ירד.

מניות ואגרות חוב הינן מוצר מוזר מהבחינה הזו, כיוון שהביקוש אליהן עולה ככל שהן יקרות יותר, ויורד כאשר הן זולות. ניתן להוכיח טענה זו בקלות ע"י ניתוח זרימת הכסף של הציבור אל קרנות הנאמנות. קשה לבוא בטענות אל ציבור המשקיעים על התנהגותם הלא רציונאלית ועל ההחלטות השגויות שהם מקבלים פעם אחר פעם, כיוון שכפי שהוכח, טבע האדם מכתיב לו התנהגות כזו.

אלו שהיינו מצפים מהם להתנהגות שונה, הם מנהלי ההשקעות ובתי ההשקעות בהם הם עובדים. בשבועות האחרונים לא יכולתי שלא לשים לב כיצד התחלפו להן מודעות הפרסום של קרנות הנאמנות בדפי העיתונים ואתרי האינטרנט הכלכליים. בתחילת השנה, באווירת האופטימיות ששררה לאחר העליות המרשימות בשווקים בשנת 2010, התמלאו העיתונים במודעות פרסום של קרנות מעורבות (קרנות המחזיקות אג"ח ומניות) תוך הדגשת התוצאות הנפלאות שהשיגו בשנה החולפת.

באותה התקופה, זרם כספו של הציבור לקרנות המדוברות ומנהלי הקרנות נאלצו לרכוש מניות ואג"ח במחירים גבוהים. מאידך, בתקופה האחרונה, על אף הירידות והמחירים הנוחים בהם ניתן לרכוש אגרות חוב ומניות, בוחרים בבתי ההשקעות לפרסם את הקרנות הסולידיות ביותר שלהן (קרנות כספיות וקרנות מק"מ), והכסף של הציבור כמובן זורם לקרנות הללו.

בתי ההשקעות סופגים פדיונות כבדים בקרנות המעורבות. מכיוון שהם נלחמים ביניהם על נתחי השוק, הם מנסים לנתב את כספי הציבור לקרנות אחרות בניהולם. הבעיה עם פרסום הקרנות הכספיות בתקופה הנוכחית, שהוא נתפס כנקיטת עמדה וכהמלצה שזהו האפיק הרצוי עבור כספנו בעת הזו ולדעתי לא כך הוא הדבר.אלו אשר מנהלים את כספם של אחרים נדרשים בימים אלה לגלות מקצועיות ואחריות.

אחריות, פירושה לא רק למכור בבהלה בכל פעם שרמת החששות עולה, אלא גם לנצל הזדמנויות כאשר הן קיימות. לדעתי, ירידות השערים בשווקי המניות ואגרות החוב הקונצרניות (במיוחד אלו המדורגות נמוך) מהוות הזדמנות רכישה במחירים נוחים. תפקידם של בתי ההשקעות הוא לנצל את הידע והנסיון אשר מצויים ברשותם על מנת להוביל את הציבור לפעול בתבונה ולא רק לספק לו את "חוף המבטחים" אותו הוא מחפש.

הכותב, רביב רזניק, מנהל השקעות בכיר בטאלנט בית השקעות