עובדות וטענות:

התובעת 1 מייצרת ומשווקת שואבי אבק. התובעת 2 היא סוכנה הבלעדי בישראל. הנתבעים מייבאים ומשווקים בישראל שואבי אבק מתוצרתה של התובעת 1 בייבוא מקביל. היינו, שלא באמצעות התובעת 2 ושלא במישרין מהתובעת. השאלה דנן, היא האם יש בידי התובעות למנוע ייבוא מקביל זה.

התובעות אינן כופרות בכך שלפי הדין בישראל, לא ניתן למנוע יבוא מקביל מכוח דיני סימני המסחר. אולם, בשים לב לכך ששואבי האבק מוגנים מכוח דיני המדגמים, הרי ראוי לקבוע בענייננו דין שונה. התובעות משתיתות עמדתן זו על חוק זכות יוצרים ופקודת זכות יוצרים לגבי זכויותיהן בהוראות ההפעלה של שואבי האבק, וכן על העוולות של "התערבות לא הוגנת" ו"תאור כוזב" לפי סעיפים 2 ו-3 לחוק עוולות מסחריות, הטעייה אסורה לפי חוק הגנת הצרכן, וכן על פקודת הפטנטים והמדגמים ועל דיני עשיית עושר ולא במשפט, לגבי שואבי האבק עצמם.

דיון משפטי:

כב' הש' ג' גינת:

דיני הקניין הרוחני השונים (פטנטים, מדגמים, סימני מסחר, העוולה של גניבת עין) קובעים את המונופולין של בעל הזכות בתחום טריטוריאלי מוגדר. כוחה של הזכות ככוחו של הריבון שמכוחו הוענקה. בצד זכות המונופולין קבוע גם העיקרון של "מיצוי זכויות"Exhaustion of Rights. עיקרון זה מגביל ומסייג את זכותו המונופוליסטית של בעל הזכות לשלוט בשימוש או בשיווק נוסף של מוצר שנמכר על ידיו, או בהסכמתו. לאחר שהתקבל התגמול המגיע מכוח הזכות, לא קיימת זכות מונופוליסטית נוספת.

נקודת המוצא בענייננו צריכה להיות זו שנקבעה בפסיקת בית המשפט העליון בכל הנוגע לסימני מסחר, כאשר נדחתה ההשקפה שהבעלים של סימן מסחר רשום בישראל יכול למנוע שיווק בישראל של מוצרים אשר נרכשו כדין מאת הבעלים של אותו סימן מסחר במדינה זרה. לשון אחר: אם מדובר במוצר מקורי, הרי אין בידי הבעלים של סימן המסחר למנוע מכוח זכותו זו את השיווק כאן, אפילו נעשה זה ללא הסכמתו ובניגוד להסכמים חוזיים שנחתמו בינו לבין סוכן בלעדי. לעניין זה נקבע, כי די בכך שהסחורה אמיתית מבחינת מקורה כדי לשלול מן השימוש בה את יסוד ההפרה. יצרן המוצר הוא הבעלים של המוניטין/זכות הקניין הרוחני הנלווית למוצר (או לאופן תיאורו) והיצרן הוא הבוחר לו את אפיקי השיווק הרצויים. ואולם, לאחר שמכר את סחורתו והעביר לרוכש את זכות הקניין בה, אין הוא יכול, מכוחו של המוניטין, להמשיך ולשלוט על אפיקי ההפצה של הסחורה.

פקודת סימני המסחר קובעת את זכויותיו של הבעלים הרשום של סימן המסחר – "שימוש ייחודי בסימן המסחר על הטובין שלגביהם נרשם הסימן ובכל הנוגע אליהם..." (סעיף 46). סעיף 60 קובע את העבירה הפלילית בפקודה לגבי אדם העושה אחת מאלה: ענייננו, בסעיף 60(א)(2) - "מייבא לשם מסחר, בלא רשות בעל הסימן או מי מטעמו, טובין או אריזתם שסומנו בסימן מסחר הרשום בפנקס לגבי אותם טובין או בחיקוי של סימן כאמור, והסימון עלול להטעות אדם אחר; ואולם הוראות פסקה זו לא יחולו לגבי טובין שסומנו בהרשאת מי שהוא בעל הסימן בארץ שבה נעשה הסימון". נוסח זה מוציא מגדר הפרה מוצרים שמקורם בבעלים של הסימן. היקף המונופולין שנקבע על-ידי המחוקק אינו יכול להיות שונה בפן האזרחי מזה הפלילי.

בפרק הפלילי של פקודת זכות יוצרים נקבע מפורשות שעותק בייבוא מקביל אינו עותק מפר. בהצעת חוק זכות יוצרים, הוצע להחיל את הנוסח בפקודה לעניין ההוראות הפליליות, באופן כללי גם לעניין הסעדים האזרחיים, כך שלעניין זכויות יוצרים יותר יבוא מקביל. נקבע, כי גם לפי הוראות חוק זכויות יוצרים, ברור שעותק שנעשה מחוץ לישראל בהרשאת הבעלים של זכות היוצרים במדינה בה נעשה, או על ידיו (וזה המקרה שלפנינו), לא ייחשב כעותק מפר. המובן הפשוט של עותק מפר הוא עותק שמפר את זכויות היוצרים מכיוון שנעשה שלא על-ידי הבעלים של הזכות או מי מטעמו. אם עותק נעשה בארץ אחרת באופן חוקי, הרי פרשנות המביאה לתוצאה שבכל זאת מדובר בעותק מפר בישראל, מנוגדת ללשון החוק ולרוחו.

ב"כ התובעים סמכו ידיהם על נוסחו של סעיף 2(2) לחוק זכות יוצרים וכן על הגדרת המונח "העתקה מפרה" בסעיף 35. ואולם, מטרת הוראת סעיף 2(2) סיפא היתה להתגבר על בעיה בתחום המשפט הבינלאומי הפרטי, דהיינו להחיל את הדין האנגלי על פעולות שנעשו מחוץ לאנגליה כדי שבית המשפט האנגלי לא יצטרך לבדוק האם עשיית העותק בארץ אחרת היתה הפרה לפי הדין באותה הארץ. היינו, שהעניין ייבדק לפי המשפט האנגלי. אם מדובר בעותק שנעשה בארץ האחרת באופן חוקי, לפי משקפיו של הדין האנגלי, הרי לא תיתכן התוצאה, שמדובר בעותק מפר באנגליה/ישראל.

בענייננו, הוציאה התובעת 1 לשוק מגוון רחב של שואבי אבק. חלק מאלה משווק בישראל בהסכמתה ובעידודה המלאים. שואבי אבק אחרים, מתוצרתה, מגיעים לישראל באמצעות צינורות שיווק לגיטימיים, אך מבלי שניתנה הסכמה מפורשת לשיווק בישראל. נפסק, כי אין בידי התובעת 1 למנוע שיווק של שואבי האבק מתוצרתה, כאשר ברור שהן הייצור והן השיווק של אלה, לפחות בראשית הדרך, נעשה על ידיה. התובעות אמנם הביאו שורה של טענות בקשר לשואבי האבק המשווקים על-ידי הנתבעים, המתייחסות למסירת מידע לא שלם או בלתי רלבנטי לצרכן הסופי.אמת הדבר, שקביעות בדבר החשש להטעיית הצרכן נתונות לבית המשפט. עם זאת, מדובר במסקנה עובדתית הנסמכת על חומר הראיות ובענייננו נשמעו עדויות אך מאת בעלי הדין הנוגעים בדבר ואין לסמוך על עדות כללית (ויחידה) של מנהל התובעת 2 כדי להגיע למסקנה, שיש בדרך השיווק של הנתבעים כדי לבסס חשש להטעיית קהל הלקוחות. לא הובאה כל עדות של קמעונאי של קניין וגם לא של צרכן. התופעה של ייבוא מקביל מוכרת בשוק בישראל ומחוצה לה. ניתן להניח, כי רוכש של שואב אבק במחיר לא מבוטל, יודע הן את זהות המוכר והן את זהותו של נותן השירות למוצר. לא מדובר במוצר מדף הנרכש כלאחר יד. העוולות בחוק העוולות המסחריות וכן בחוק הגנת הצרכן עליהן סומכות התובעות, דורשות יסוד של חשש להטעיה. חשש זה לא הוכח בפני בית המשפט.

חוברות ההוראות: הוצאת מוצר לשוק כוללת גם את חוברת ההוראות המתאימה. ממילא יש בכך גם הסכמה מטעם היצרן לתרגומה של חוברת ההוראות לשפה של המשתמש הסופי במדינה פלונית. כאשר זכאי היבואן ביבוא מקביל לייבא את מוצריו המקוריים של בעל הזכות (genuine goods), הרי ממילא כלולה בכך הזכות לצרף דברי הסבר בשפתה של המדינה המייבאת את המוצר, המבוססים על דברי ההסבר המקוריים.