חברות הסלולר: סוף לתוכניות הדקה הראשונה
חברות הסלולר לא יוכלו לשווק יותר את תוכנית הדקה הראשונה, במסגרתן קיים חיוב מינימלי של 60 שניות, כך החליט שר התקשורת אריאל אטיאס. מדובר בתכניות תעריפים בעייתיות במיוחד מתבססות על מחיר דקה ראשונה גבוה, ומחיר דקת שיחה שניה ואילך נמוך בעשרות אחוזים ובמסגרת המסלול קיים חיוב מינימלי של דקה שלמה.
משרד התקשורת מצא כי 64% מהשיחות הסלולריות הן קצרות מדקה, כך שנוצר מצב כי הלקוחות משלמים במסלולים אלו עבור זמן אוויר שלא צרכו. הערכות הן כי מסלולים אלו מגדילים את החשבון החודשי ב-25% עד 30%.
שר התקשורת אריאל אטיאס ציין כי: "האזרחים מפסידים כסף יום יום, דקה דקה, בשל תוכנית הדקה. מחובתי להתערב ולהפסיק את מתכונת החיוב הזו, כחלק ממדיניות המשרד להגן על הצרכנים".
משרד התקשורת הבין כי הלקוח מתפתה להצטרף לתוכניות אלו, בעיקר בשל מחיר דקת השיחה הנמוך מהותית מהדקה השניה ואילך. עם זאת, הלקוח אינו מודע לעובדה כי שיעור גבוה משיחותיו מסתיים לאחר פחות מדקה, על כן הוא משלם כסף רב עבור זמן שהוא אינו מדבר.
פרטנר הייתה החברה הראשונה שהשיקה מסלולי דקה ראשונה כבר בנובמבר 2005. סלקום ופלאפון הלכו בעקבותיה ב-4 החודשים שלאחר מכן. מבדיקת המשרד עולה כי חברות הסלולר קידמו באגרסיביות תוכניות אלו כך שבאחת מהן 80% מהמצטרפים החדשים בשוק הפרטי בחברה בחרו בתוכנית זו בחודש מאי אשתקד.
עוד נמסר ממשרד התקשורת כי שיעור המנויים בתוכניות הדקה מקרב כלל המנויים גדל בהתמדה, בקצב מטריד, משיעור של כ-1% בספטמבר 2005 לשיעור של מעל ל-10% מכלל המנויים הפרטיים בשוק הסלולרי כולו במאי 2006. החברות ממשיכות לשווק תוכניות אלו גם היום.
צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?
מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים
שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.
הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי, בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.
מדינה על הנייר, כיבוש במציאות
הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.
הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.
ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.
