שתי קטינות נולדו מקשר זוגי של אם יהודיה ואב מוסלמי - אזרח מצרים. אם הקטינות והנתבע הכירו בעת שהותם בחופשה בסיני, ערכו טקס נישואין בפני עו"ד מצרי ולאחר מכן, עת הגיעו ארצה, ערכו טקס "נישואי פאראגויי" באמצעות עו"ד ישראלי. הקטינות נרשמו על פי בחירת הוריהן חסרות דת וחסרות לאום.

יחסיהם של הצדדים נקלעו למשבר ודרכיהם נפרדו. האם מאשימה את האב באלימות, האב מאשים את האם בהזנחת הקטינות ובשימוש בסמים. אם הקטינות תבעה מהאב מזונות בשמן. אם הקטינות טוענת, כי הדין החל על שיעור המזונות הוא הדין המוסלמי - השרעי, ולפיו חלה חובה אבסולוטית על האב. מנגד טוען האב, כי הדין החל הוא החוק לתיקון דיני משפחה ולפי הוראותיו יש חבות שווה לשני ההורים.

בית המשפט קובע, כי גם אם נניח שהדין החל על האב הוא הדין השרעי, עדיין לא ברור אם ניתן לחייב את האב בתשלום מזונות על סמך דין זה. אמנם הדין השרעי מחייב אב מוסלמי בחובת מזונות אבסולוטית כלפי בנו הקטין, ואולם הכוונה היא לבנו שנולד מנישואין כדין. הצדדים נישאו בנישואי פאראגויי, אלה אינם נישואים דתיים ואין הם מוכרים ע"י דין האיסלם.

לכאורה, קובע בית המשפט, כי המסקנה המתבקשת היא שאם הנישואין אינם מוכרים דתית, כי אז אין זיקה ל"פרי" הנישואין כלפי האב ואין לו כל חבות אבסולוטית. אולם, משהעניק האב לקטינות התובעות את שמו ואף תבע משמורת עליהן, ניתן לומר בוודאות כי התקיים הליך ה"הכרה", ויתכן שאף באופן עקיף, עפ"י הדין השרעי יש הכרה בנישואין.

יחד עם זאת, קובע בית המשפט, כי יש להניח כי הדין החל אינו הדין השרעי, משום שהאב הוא אזרח מצרי, ואיננו אזרח ישראלי, והרי הדין החל במדינת ישראל על נוכרים, יהיה על פי דין נתינותם - כלומר על פי דין אזרחותם, ואם כך, כי אז במקרה שלנו, עלינו לפנות לדין המצרי שלא הוכח.

המסקנה של בית המשפט היא, כי בהעדר הוכחת הדין האישי, לא ניתן לקבוע את חבותו של האב במזונות בנותיו הקטינות. בהעדר חיוב במזונות על פי הדין האישי – הדתי, תקום חובת מזונות אזרחית. החוק לתיקון דיני המשפחה הקובע כי: "אביו ואימו של קטין חייבים במזונותיו".