דוגמאות לתעתועי מס נגד רשויות המס
מאת: רו"ח נדב הכהן
1. רכישת נכס מניב
שמעון מעוניין לרכוש נכס מסחרי מניב בסכום, שכולו הון עצמי, של 10 מיליון שקל. אם שמעון ירכוש את הנכס כיחיד יהיה עליו לשלם מס הכנסה וגם דמי ביטוח לאומי על הכנסתו החייבת מהשכרת הנכס, לאחר ניכוי הפחת לחלופין, שמעון יכול להקים חברה חדשה שתהיה בבעלותו, לה יעניק הלוואת בעלים צמודה למדד בסכום של 10 מיליון שקל, והחברה החדשה תרכוש את הנכס המניב.
במקרה כזה, תהא החברה החדשה רשאית לנכות לצורכי מס, נוסף על הפחת, גם את הפרשי המדד בגין הלוואת הבעלים שקיבלה משמעון, ואילו שמעון יהיה פטור מתשלום מס בגין הפרשי המדד. סביר להניח, על פי שיעורי האינפלציה השנתית שחווינו בשנים האחרונות, שהחברה החדשה לא תדווח על הכנסה חייבת במס (לפחות בשנות ההשכרה הראשונות), ואילו שמעון יהיה רשאי למשוך את דמי השכירות מקופת החברה החדשה, על חשבון החזר הלוואת הבעלים שנתן לחברה.בדרך זו, ישכיל שמעון להימנע מתשלום המס הפוטנציאלי, בברכת המחוקק, ואף תשלום דמי הביטוח הלאומי ייחסך ממנו.
בעתיד, לכשיחליט שמעון לממש את הנכס, הוא יוכל להגדיר את החברה החדשה "חברה משפחתית" (מהלך המחייב הודעה מראש, לפני תחילת שנת המס), ובמקרה כזה ידווח שמעון על השבח הריאלי ממימוש הנכס כיחיד(שיעור מס של 20% בלבד), ויוכל למשוך מקופת החברה את מלוא סכום רווח ההון (לרבות הסכום האינפלציוני הפטור) ללא תשלום מס נוסף (היבטי הביטוח הלאומי טעונים בדיקה פרטנית). אם שמעון לא מתכוון לממש את הנכס המניב בעתיד הנראה לעין, ויהיה לו עניין לצרף לחברה בעלי מניות נוספים ולעבות את בסיס ההון שלה, הוא יוכל לגרום לכך שיוקצו זכויות לבעלי מניות נוספים על ידי החברה החדשה, תמורת מזומנים.
הקצאה כזאת פטורה ממס (ובעלי הזכויות החדשים פטורים מתשלום מס רכישה), ובלבד שתמורת ההקצאה לא תשולם לשמעון, במישרין או בעקיפין (אם בעלי המניות הנוספים יזרימו לחברה הלוואות בעלים משלהם, אזי ניתן להחזיר לשמעון חלק יחסי מהלוואת הבעלים שנתן לחברה החדשה).
2. הפרשי הצמדה "שליליים" בעוד פקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 עוסקת במפורש בכמה וכמה היבטים בהפרשי הצמדה "חיוביים" (סכומים שנוספו לחוב או לתביעה עקב הצמדה למדד כלשהו), אין כל התייחסות בחוקי המס להפרשי הצמדה "שליליים". שתיקתו הרועמת של המחוקק אומרת דרשני, הרי כל דרדק יודע כי ערכם של מטבעות חוץ מסוימים פחת במהלך השנים עד מאוד יחסית לאחרים (וגם יחסית לשקל).
די בכך שנציין, לדוגמה, כי לירה שטרלינג אחת שוות ערך כיום רק למעט יותר מ-1.5 פרנקים שוויצריים, אך לפני כעשר שנים הייתה שוות ערך ל-2.5 פרנקים ואף יותר. נניח כי לפני עשר שנים לוי קיבל הלוואה מתושב חוץ בסכום של מיליון לירות שטרלינג, ורכש בכספי ההלוואה אגרות חוב בסכום של 2.5 מיליון פרנקים שוויצריים.
הריבית שקיבל לוי במהלך השנים, בשל השקעתו, שימשה לתשלומי הריבית בגין ההלוואה, וכעת הוא עומד לממש את ההשקעה ולפרוע את ההלוואה.
במקרה כזה, הרווח שייוותר בידיו של לוי, הלכה למעשה, יהיה בסכום של כמעט מיליון פרנקים שוויצריים, אך ידו של פקיד השומה תהא קצרה מלהגיע אל רווחי לוי, מפני שאין מס על מימוש ההשקעה ואין מס על שחיקת ההלוואה.
שאלת מס מעניינת, שהתשובה עליה אינה נהירה אף לנו, הייתה מתעוררת אילו לווה לוי, לפני עשר שנים, סכום של 2.5 מיליון פרנקים שוויצריים, ורכש בכספי ההלוואה אגרות חוב בסכום של מיליון לירות שטרלינג.
הכותב - ממשרד רוז'נסקי, הליפי, מאירי ושות'
*התשובות אינן מהוות תחליף לייעוץ משפטי, ואין המומחים המשיבים או המערכת אחראים לתוצאות השימוש בהן.
- 1.הבן ואמא 20/03/2011 20:47הגב לתגובה זולאחר קריאת הכתבה נהיר לי יותר מדוע משרד עורכי דין מס אחד ב פת רושם את דירותיו בעשרות חברות

צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?
מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים
שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.
הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי, בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.
מדינה על הנייר, כיבוש במציאות
הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.
הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.
ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.