למעלה משישים שנה מנסה גרמניה לשכנע את העולם שיש גרמניה אחרת. שישים שנה נכשלת גרמניה לשכנע שיש גרמניה חדשה. והנה דווקא דרך מגרש הכדורגל מצליחים פודולסקי ושוויינשטייגר... לשכנע הרבה יותר מהמנהיגים קונרד אדנאואר, וילי בראנדט ואנגלה מרקל... מצליחים להראות שאפשר להיות גרמני ולהיות חיובי, יצירתי, שמח. אפשר להיות התקפי... במגרש.

ההפסד הגרמני במגרש הכדורגל היה כולו ניצחון. ניצחון לתדמית גרמניה החדשה. מאות מיליונים בעולם הריעו לראשונה לגרמניה, מחאו כף לשערים של קלוזה. בעשרות מדינות כאבו את הפסדו של הכדורגל היפה של גרמניה. לפתע הפך הגרמני במונדיאל לאנדרדוג, לטוב שהפסיד, למי שהגיע לו והצדק לא יושם.

עשרות שנים מנסה גרמניה, ללא הצלחה, לשכנע אותנו שהיא חדשה. מנסה בכל דרך להוכיח לנו הישראלים שהיא אוהדת. ושום דבר לא עוזר. בכל סקר, בכל ארוויזיון, בכל יורו ובכל מונדיאל הישראלים דוחים את גרמניה, רוצים בהפסדה, מכנים אותה בשמות ההיסטוריים. וכשגרמניה מגיע לרבעי גמר, חצאי גמר וגמר יורואים ומונדיאלים, הישראלים מחבקים באהבה את היריבים. את הולנד או ספרד או אנגליה. שוכחים לספרדים את גירוש ספרד, לצרפתים את משפט דרייפוס ואת אמברגו הנשק, לאנגלים את הרוגי המלכות.

אחרי כל פיצויי המיליארדים, כל ההתנצלויות, הביקורים ביד ושם, התמיכה באו"ם, מתנת הצוללת, דווקא במונדיאל 2010 נשבר לפתע האנטי הישראלי על גרמניה. כמו בעולם, כך בישראל, לפתע נשמעת בישראל אהדה לנבחרת הגרמנית, לפתע, אפילו יותר מהעולם, סקרים מראים על העדפה של הישראלים לנבחרת הגרמנית, בטלויזיה משבחים את השיטה הגרמנית החדשה ויצירתית, בעיתונות מהללים את מולר ולהאם.