אין לשחוק מקדמות עודפות "ישנות"

הילכת "גרנות" בבית המשפט העליון, ע"א 4030/03, מיום 2.7.2007

"דַעֲלָךְ סְנֵי, לְחַבְרָךְ לָא תַּעֲבֵיד [באֲרָמִית; ובעברית: אשר שנוא עליך לחברך לא תעשה (תלמוד בבלי, מסכת שבת, עמוד ל"א ע"א)]. המדינה, בראש ובראשונה, צריכה לנהוג בדרך שאדם מן היישוב היה מבקש שינהגו בו. אמון הציבור במערכת המדינתית תלוי בשוויון, בהדדיות, בהגינות - דיני המס אינם יוצאים מכלל זה."

אלה מקצת דבריו המלומדים של כבוד השופט אליקים רובנישטיין בהילכת "מפעלי גרנות, אגודה שיתופית חקלאית מרכזית בע"מ", שנתפרסמה לפני כשבועיים.

בית המשפט העליון ממשיך בדרכו הברורה, אשר לפיה במקום שלשון החוק היא נֵיטרלית יש לפרשה על דרך ההיגיון הכלכלי.

הלכה זו היא צעד נוסף והמשך להֲלָכוֹת, שנקבעו בפסקי הדין בענייני "אינטרבילדינג", "קלס", "מ. ל. השקעות", ועוד - אשר יוצרות, במרוצת השנים האחרונות, תפיסה כלכלית מהותית גם בדיני המס; זו תפיסה, הגוברת על תפיסת הפרשנות הדווקנית המילולית של לשון החוק.

סלע המחלוקת בדיון זה הוא: האם זכאית חברה לשערך את מקדמותיה בגין "הוצאות עודפות", מתום שנת המס שבה הן שולמו ועד לשנת המס שבה הן קוזזו בפועל; וזאת - גם בהתאם למצב החוקי, שלפני תיקון 118 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 [להלן - ,הפקודה"], אשר נכנס לתוקפו בעניין מקדמות ב"הוצאות עודפות", ששולמו לגבי שנת המס 1999 ואילך.

בית המשפט קובע, כי אין כל טעם כלכלי בשחיקת מקדמותיה של חברה; שכן, מה בין החזר מס רגיל, שמקורו במס ששולם לפקיד השומה בדרך של ניכוי במקור או בדרך של מקדמות שוטפות, אשר מוחזר לנישום לא רק בערכו המתואם אלא גם בתוספת ריבית, לבין מקדמות בגין הוצאות עודפות, אשר לא די שאינן מוחזרות, אלא גם במקום שניתן לעשות בהן שימוש, יהיה השימוש בערכו הנומינלי ללא ריבית ואף ללא הפרשי הצמדה.

לא זו אף זו. בית המשפט קובע, כי, למעשה, מדובר באפליה ובחוסר שוויון בין נישומים. שכן, נישום מסוים, אשר יש לו רווחים, יקזז את מקדמותיו בערכן בעת תשלומן; ואילו נישומים אחרים, אשר ניצלו את מקדמותיהם לאחר שנה, או שנתיים, או עשר שנים, יזכו - כל אחד מהם - לתוצאת מס שונה.

בית המשפט ממשיך בהתווית דרכו בעניין תיקונים, שהוכנסו במהלך השנים בהוראות החוק, והוא קובע כי עצם העובדה שהסעיף תוקן אין בה כדי להוות הסדר שלילי ביחס למצב ערב תיקונו; שכן, גם בעניינה של הוראת חוק ששונתה נתונה לבית המשפט הסמכות לפרשה בדרך אשר יראנה כמשקפת את המצב המשפטי הראוי. כך נהג בית המשפט גם בהילכת "מ. ל. השקעות ופיתוח בע"מ" - שעה שקבע, כי תיקון 50 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), התשכ"ג-1963 בדבר הכרה בהוצאות ריבית ריאלית אינו משנה את המצב המשפטי הנכון שקדם לו אלא משקף אותו.

שאלת האפשרות לקבל, בשל אותן מקדמות, גם ריבית בהתאם להוראות סעיף 159א לפקודה, לא זכתה לליבון מלא בפסק הדין הזה; וזאת, בשל קביעת בית המשפט העליון, כי מדובר בחריגה מן הסעדים, שביקשו המערערים בבית המשפט המחוזי, ולא בשל העיקרון שבמהות.

זה המקום לציין, כי תביעת החברה לריבית, בדין יסודה; והיא נתמכת גם בעמדתה של רשות המסים בישראל בסוגיה זו ובתביעתה להדדיות כפי שבאה לידי ביטוי בפסק הדין.

עקרון ההדדיות בעניין זה אינו מתקיים; שכן - נישום, אשר מפגר בתשלומי מקדמותיו, מחויב בהתאם להוראות סעיף 187(ד) לפקודה, כנוסחו לאחר תיקון 118 לפקודה, בריבית ובהפרשי הצמדה כהגדרתם בסעיף 159א לפקודה; אולם, כאשר הוא יבקש לקזז את מקדמותיו, הוא יהיה זכאי להפרשי הצמדה בלבד.

לדעתנו, יש לבחון הגשת דוחות מתקנים בגין כל שנות המס "הפתוחות", אשר בגינן נותרו או נוצלו יתרות מקדמות בשל הוצאות עודפות - נומינלית [!].

הכותבים - מומחים מחברת ארצי את חיבה, פתרונות מיסוי בע"מ www.artzi-hiba.co.il.

המידע באדיבות "כל-מס" חברת חשבים ה.פ.ס. מידע מקצועי בע"מ