עובדות וטענות:

אביהם המנוח של המשיבים רכש חלקות קרקע באיזור שכיום שוכן בו קיבוץ המעפיל, בין השאר, מידי גואל האדמות מימים עברו - יהושע חנקין וכן גב' שרה פוליצנסקי. המנוח לא הספיק לרשום את המקרקעין על שמו. הוא נפטר ב-1941, ועל פי צו ירושה, ירשו המשיבים ואמם המנוחה את המקרקעין. ב-1954 הופקעו המקרקעין על פי חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים) תשי"ג-1953, ונרשמו בבעלות המדינה, מכוח ההפקעה. המקרקעין מוחכרים מ-1983 לקיבוץ המעפיל, וב-1991 נעשתה בהם פרצלציה.

טענתם של המשיבים היתה כי לא נתקיימו תנאים מוקדמים להפקעה וזו לא נעשתה כדין, ועל כן זכאים הם להירשם כבעלים, וכן זכאים הם לקבל פיצויים ריאלייים, שכן לא קיבלו מעולם פיצויים (המשיבים בעצמם היו קטינים בעת ההפקעה, אך לטענתם גם אמם המנוחה לא קיבלה תשלום), ואף דמי שימוש ראויים. תביעתם הוגשה בשנת 2000. מנגד טענה המדינה לחוסר סמכות, להתיישנות, לשיהוי, לנזק ראייתי וכן כי שולמו פיצויים, והנטל על המשיבים להוכיח כי תשלום לא בוצע או שבוצע שלא כדין.

בית משפט קמא דחה את טענות המדינה וקבע כללי פיצוי למשיבים כמי שהיו בעלי הזכויות, וחייב את המדינה בתשלום בהתאם, וכן השית הוצאות.

בערעור דנן, ויתרה המדינה על טענתה המקורית בנושא ההתיישנות, אך טענה לשיהוי ולכך שעלה בידיה להראות בנסיבות, כי שולם פיצוי.

דיון משפטי:

כב' הש' א' רובינשטיין:

המחלוקת מתמצית בשני נושאים: השיהוי (ושאלת נטל הראיות הכרוכה בו); והשאלה אם שולם פיצוי.

שיהוי: הלכה פסוקה היא, כי שיהוי כשלעצמו אינו חוסם תביעה אלא אם, כמוהו כזניחת התביעה; או אם מצבו של הצד שכנגד הורע בשל השיהוי; או קופחו אפשרויות הצד שכנגד להוכחת טענותיו נגד התביעה (ע"א 167/51 ברסקי נ' סגל). לימים נקבע בסעיף 27 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 כי אין החוק בא לפגוע, בכל סמכות, לפי כל דין, לדחות תובענה או לסרב לסעד מחמת שיהוי; היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום-לבו של התובע ונקבע, כי במקרה זה, הנטל להוכיח את התנאים הנדרשים לקיום שיהוי מוטל על הטוען לכך, קרי הנתבע. כן נקבע, כי אם נמנע תובע מלתבוע את זכויותיו במשך זמן ניכר בנסיבות שניתן להבין בהן כי שוב לא יעמוד על זכויותיו, והנתבע הסתמך על כך ושינה את מצבו לרעה, עשויה לעמוד לנתבע טענת שיהוי וכי לבית המשפט שיקול דעת בנושא זה. לפיכך, תביעה לא תיחסם בשל טענת שיהוי כאמור, אלא מקום שהתנאים המוקדמים לכך נתמלאו, ומקום ששיקול הדעת השיפוטי מוביל לכך מטעמים של מאזן הצדק בין הצדדים והשגת תכליות שבאינטרס ציבורי.

לענין זה, יש חשיבות לאורך השיהוי (בדרך כלל המדובר בשיהוי בתוך תקופת ההתיישנות, ושיהוי של ארבעים ויותר שנים כבענייננו בהיעדר הוראת התיישנות, הוא כמובן נדיר); ואף לגורם כמו מיהות הצדדים, שכן לא הרי הרשות הציבורית כהרי אדם פרטי.

בנידון דידן, קשה לטעון שלא התקיים שיהוי. ראשית, כאשר השיהוי הוא מעבר לתקופת ההתיישנות הסטטוטורית ה"רגילה", אף אם זו אינה חלה, מטבע הדברים יש ליתן משקל גדול יותר, לטענת השיהוי. והרי טענת ההתיישנות במקרה דנא לא נתקבלה מטעמים משפטיים, ולא יתכן חולק שמספר שנים ארוך כל כך – למעלה מארבעים שנה – מדליק נורות שאי אפשר שלא יהבהבו. אכן, תיאור קורות המשפחה, בפי המשיב, מאז פטירת האב הוא עצוב. אך לאורך שנים רבות מאז עמדו על דעתם מכבר היו המשיבים אנשים מבוגרים, שיכלו לפשפש ולגונן באשר לזכויותיהם, ולפניהם יכולה היתה אמם. אין להסכים לדברי בית המשפט קמא, כי בכך שנמצא בידי המינהל לאחר חיפוש, חומר רלבנטי לעניין ההפקעה משכבר, למעט מסמך אחד (כנראה, הכוונה לקבלה בדבר תשלום הפיצוי), נשמטה הקרקע מתחת לטענת השיהוי. נציגת המינהל העידה מפורשות, כי בחלוף עשרות השנים איבד המינהל כל יכולת לבצע בדיקה אמיתית של חלק ניכר מהעובדות החשובות. טענה זו לא נסתרה במהות, גם אם נמצאו מסמכים שונים לאחר שקידה, והיא מתיישבת עם השכל הישר, מדברים אנו בעידן שבו לא היו מחשבים, וגם אם הכל תויק כראוי, יכלו תיקים ללכת לאיבוד, ואכן אבד התיק. ההשתהות, כפי שכינה זאת בית המשפט קמא, מצד התובעים, עשויה היתה איפוא ליצור נזק ראייתי למערערת ופשיטא, ואין הדבר טעון דקדוק יתר, שאילו פנו המשיבים בשנת 1960 או 1965 או אף 1970 לבדיקת המצב היתה התשובה הניתנת להם מלאה יותר. היעדר התיישנות בצירוף דחייתה של טענת השיהוי כעבור למעלה מארבעים שנה, נטלי ראיה מועברים, והנחה כי המינהל הציבורי מסודר עד כדי כך שאין הולך בו דבר לאיבוד, ועל כן אם לא נמצאה קבלת תשלום חזקה שלא היתה – כל אלה קביעות או הנחות של בית המשפט קמא לטובת המשיבים – עלולים להטיל על קופת הציבור עול כספי כבד. לפעמים הוא עול ראוי; אך האחריות מחייבת זהירות בכגון דא.

על כן, ולא בגלל חוסר תום לב של המשיבים אלא מעצם ההשתהות, שבסוגי תביעות אחרות היתה חלה לגביהן אף התיישנות – נוצר "שיהוי משפטי" הכרוך גם בנזק ראייתי. לכך משמעות ברורה באשר לנטל הראיה והיא, העברת הנטל למשיבים. בנסיבות השתהותם, עליהם – כמוציא מחברו – הראיה כי לא קיבלו פיצויים, שכן הראיות שהוצגו, תומכות במידה משמעותית בטענה כי פיצויים שולמו, וזאת מעבר לחזקת תקינות המינהל. במצב זה של נטל הראיה, די בכפות מאזניים שייטו במאזן ההסתברות האזרחי כדי לקבוע שאין מקום כיום לפיצוי, ודומה שכך פני הדברים. יתר על כן, גם אילו קיבלנו את הדעה שנטל הראיה הוא על המדינה, עדיין במאזן הראיות עמדה המדינה בנטל.

האם שולם פיצוי? המסמך המרכזי לענייננו נמצא בתיק "חוק רכישת מקרקעין – תשלום פיצויים על ידי קרן קיימת לישראל", ובו ריכוז של "דיווח של קרן קיימת לישראל, לרשות הפיתוח, אודות תשלומים שבוצעו על ידי קק"ל לבעלים שהופקעו מהם מקרקעין". זהו מסמך מיום 3.4.57 בחתימת מר דנין ממחלקת הבעלות והרישום בקק"ל אשר שימש בשנות העשרים כעוזרו של יהושע חנקין בחברת הכשרת היישוב, וכן שימש עד 1962 כעוזרו של יוסף וייץ מנהל מחלקת הקרקעות בקק"ל.

בית משפט קמא הגדיר את מכתבו של מר דנין כעדות שמיעה. אולם, מכתב זה, בהיעדר טענה (וגם אין כל מקום לטענה) שנפל דבר לא תקין בעבודתו של מר דנין, נכתב על פניו, במהלך רגיל של עבודה, בעקבות פנייתו של איש רשות הפיתוח, לא לצרכי משפט, ולא תוכל האותנטיות שלו להיות במחלוקת. במכתב וברשימה המצורפת אליו כאחד מדובר על "פיצויים שניתנו". אין זו עדות שמיעה. היא ראיה שיש לייחס לה משקל משמעותי. היא נרשמה בהמשך בספרים ואין בעובדה שהטופס שהוצג בבית משפט קמא כ"המלצת נציג רשות הפיתוח" ובו צוין מכתב מר דנין כהערה מעיד, כטענת המשיבים, כי המדובר בהמלצה בלבד. אחד המשיבים העיד, כי במשך שנים היתה אימו מדברת על העניין שיש קרקע ומעולם לא התקבל לגביה כסף. ואולם, מבלי לפגוע בדברים אלה, שבסופו של דבר הם עדות שמיעה, באשר לתוכנם, כשבאים להעמיד זה מול זה, במאזן הנטלים, את השיהוי ואת מסמך מר דנין והרשימה המצורפת אליו מול העדות הנ"ל – דומה כי ידה של ההנחה כי הפיצוי שולם, על העליונה.