שרה לוי ז"ל (להלן: "המנוחה"), הייתה הבעלים של מקרקעין מסוימים המצויים באזור גלילות. מקרקעין אלו הופקעו ע"י המדינה לשם הקמת חוות הגז "פי גלילות" בהתאם לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943. בשנת 2002 נודע למשיב, מנהל עזבון המנוחה על קיומה של תוכנית לפינוי חוות הגז פי גלילות, אשר בעקבותיה צפוי לחול שינוי בייעודם של המקרקעין. משכך, הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי, תובענה נגד המינהל במסגרתה עתר להורות על העברת הזכויות במקרקעין לידי העיזבון. כן ביקש, כי יינתן סעד הצהרתי, לפיו, בטלה ההפקעה נוכח פקיעתה של עילת ההפקעה. מנגד, ביקש המינהל את מחיקתה של התובענה מחמת חוסר סמכות עניינית. בית המשפט קמא דחה את בקשת המחיקה. מכאן בקשת רשות הערעור נשוא הדיון.

דיון משפטי:

כב' הש' א' גרוניס:

מעשה ההפקעה הינו פעולה שלטונית מובהקת. מטעם זה מקובל היה, שתקיפתו תיעשה רק בפני בית המשפט הגבוה לצדק. עם זאת, בבג"ץ 1921/94 סוקר נ' הוועדה לבנייה למגורים ולתעשיה, מחוז ירושלים נקבע כי קיימת סמכות מקבילה לבתי המשפט האזרחיים (כיום בתי המשפט לעניינים מינהלים) לדון בענייני הפקעה מכוח חוק התכנון והבנייה. עם זאת, לא הוכרה סמכותם המקבילה של בתי המשפט האזרחיים ביחס לתקיפה ישירה של הפקעות מכוח פקודת הקרקעות, שהיא החיקוק על פיה בוצעה ההפקעה בענייננו. משכך, ממשיכים עניינים מסוג זה להתברר בפני בית המשפט הגבוה לצדק. בית משפט קמא היה ער לעובדה זו, אולם קבע כי במקרה דנא אין מדובר בתקיפה ישירה של ההפקעה וזאת משום שהמשיב אינו תוקף את החלטת ההפקעה המקורית לעיצומה, אלא טוען כי ההפקעה בטלה עקב שינוי נסיבות שארע לאחר קבלת ההחלטה. אין לקבל גישה זו. תקיפתו של מעשה הפקעה עשויה ללבוש שתי צורות עיקריות. צורה אחת הינה השגה על חוקיותה של החלטת ההפקעה המקורית. כך למשל ניתן לטעון, כי החלטת ההפקעה התקבלה בחוסר סמכות, או כי שיקול דעתה של הרשות המוסמכת לא הופעל כהלכה. סוג התקיפה השני הינו השגה על מעשה ההפקעה בשל נסיבות אשר אירעו לאחר קבלת ההחלטה המקורית. הטענה על פי חלופה זו היא, כי אף אם החלטת ההפקעה המקורית התקבלה בשעתה כדין, הרי שבשל התרחשויות מאוחרות כלשהן יש לקבוע כי אין עוד תוקף להחלטה זו. בכל הנוגע לסמכות העניינית, אין מקום להבחין בין שני סוגי התקיפה הנזכרים. במילים אחרות, יש לקבוע כי הן הליכים המשיגים על החלטת ההפקעה המקורית והן הליכים התוקפים את ההפקעה בשל נסיבות שאירעו לאחר החלטה זו - יידונו בפני בית המשפט הגבוה לצדק ולא בפני בתי המשפט האזרחיים. מדוע? ראשית, בשני המקרים משיגים על חוקיותה של ההפקעה נכון למועד התקיפה ומבקשים להביא לביטולה. מבחינה זו, קיים דמיון רב בין שני סוגי התקיפה. שנית, הבחנה בין שני סוגי התקיפה אינה רצויה מטעמים פרקטיים. תוצאתה של הבחנה כאמור תהא, שתקיפה מן הסוג הראשון תתברר בפני בית המשפט הגבוה לצדק, ואילו תקיפה מן הסוג השני תתברר, דרך כלל, בפני בית המשפט המחוזי. מצב עניינים זה אינו רצוי, שכן יש בו כדי לסבך את תיחום הסמכויות בעניין זה יתר על המידה.

מן האמור לעיל עולה, כי שגה בית משפט קמא משדחה את טענת חוסר הסמכות העניינית אשר הועלתה על ידי המינהל.

כב' הנ' א' ברק:

עקרונית, ניתן היה להכיר בסמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בפקיעת ההפקעה. עם זאת, לעת הזו נכון להותיר את הסמכות הבלעדית לדון בטענות מן הסוג שמעלה המשיב בבית המשפט הגבוה לצדק. הטעם לכך הוא, שהמסלול הראוי כיום לקביעת הסמכות העניינית בתובענות שנושאן הפקעה על-פי פקודת הקרקעות מצוי בחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000. נוכח קיומו של החוק, אין זה רצוי שבית המשפט יקבע כעת הלכות החורגות מתחום חלותו. לשם כך יש לקבוע את ההוראות המתאימות בחוק עצמו. יצוין, כי אכן, מן הראוי הוא, ויפה שעה אחת קודם, כי כל ההליכים הנוגעים להפקעת מקרקעין (לרבות חוקיות ההפקעה וחוקיות אי-ביטולה) ירוכזו בבית המשפט לעניינים מנהליים.

הערעור מתקבל

המשיב ישא בהוצאות בסך 25,000 ש"ח