מבצע ההצלה הפיננסי הגדול של כל הזמנים יצא לדרך. תאוות הבצע ניצחה שוב, כרגיל, וזה יעלה למשלם המיסים האמריקאי עוד כמה מיליארדים טובים שיתווספו לחוב הלאומי של ארה"ב. החוב הלאומי הוא כ"כ גדול שעוד טריליון ממילא לא ישנה. היום כבר ברור שהמערכונים המצחיקים של צמד הסטאנדאפיסטים הבריטי, ג'ון בירד וג'ון פורצ'ון, הם למעשה הניתוחים הכי מדויקים שיש על הסיבות שהביאו למשבר. האם אתם יודעים מהי ההגדרה שעדיין הכי מקובלת של סאב-פריים? "הלוואה שאינה עומדת בקריטריונים של פאני-מאיי או פרדי-מאק", תבדקו בוויקיפדיה. האמת היא שמכשירי הסאב-פריים למיניהם אינם מכשירים חדשים ומי שבנה את הבסיס למגדל הבבל הזה היה מייקל מיליקאן, בתחילת ה-80 עם מכשור הג'אנק לסוגיו. מכשירים כאלו נוצרים, על ידי כלכלנים תחילה ועל מנת למלא צרכים אמיתיים של מימון הכלכלה. הבעיה נוצרת כאשר השימוש במכשירים הללו ניתן לילדי הפלא של וול סטריט. ברננקי ופולסון אינם מצילים את סוכנויות הענק פאני ופרדי אלא את ארה"ב והעולם ממפולת דמוית 1929. אם הנתונים נכונים אז אין כאן הרבה ברירות. פאני ופרדי הוצאו אתמול להורג, מניותיהן של ענקיות המשכנתאות תמחקנה ובעלי המניות יישארו עם טפטים ביד. ממשלת ארה"ב תצרף את אגרות החוב של הסוכנויות לאגרות החוב שלה (מה שהכל האמינו שזה כך במילא) והסוכנויות יוכלו להמשיך ולגלגל את חבילות המשכנתאות. עכשיו עולה השאלה (בממשל האמריקאי), "איך הצליחו הנהלות הסוכנויות הללו, ב- 1968, לשכנע אותנו להפוך לחברות ציבוריות פרופר?". תחשבו על כך לרגע, גם עד 1968 גייסו הסוכנויות כספים גדולים לרכישת חבילות משכנתאות מהבנקים אז בשביל מה באמת צריך היה לאשר להן להפוך לציבוריות? כי מישהו בוול סטריט שיכנע את הממשל שבדרך הזו, של מעבר מחיק הממשל לוול סטריט, יחסוך הממשל מיליארדים רבים, כוח אדם וכו'. "איך ייתכן?", שאלו חכמיה של וול סטריט את פקידי הממשל ב 1968, "שבמדינה שלנו לא ייהנו בעלי משכנתאות מכוחות השוק החופשי? ממתי מחליטה הממשלה, בארה"ב, על ניהול שוק חופשי כמו המשכנתאות?" והממשל, כמו תמיד, השתכנע שהחוכמה נמצאת בוול סטריט והתיר המהפך ההוא. היום חוזר הכל ל-1968 ובדרך עשו כמה בנקאי השקעה, ברוקרים, אנליסטים ויועצים פיננסיים לבתיהם בגדול. מזל שיש 300 מיליון אזרחים בארה"ב שמוכנים להשלים עם הסיבוב הזה. לא לשכוח שמנהלי שתי הסוכנויות לקחו הביתה, כל אחד, עבור 2007, למעלה מ- 30 מיליון דולר. שואל ג'ון פורצ'ון את ג'ון בירד, "מה יקרה אם הצפוי יגיע, בעלי המשכנתאות לא יוכלו לשלם וחבילות הסאב-פריים יהיו שוות אפס? האם זה אומר שהבנקים והמוסדות הפיננסיים הגדולים שמחזיקים בחבילות יתמוטטו?". "חס ושלום", עונה בירד, "זה יהיה הרגע שבו תכנס הממשלה לתמונה ותזרים את הכסף שהפסדנו. אחרי הכול הממשלה מודעת שמי שייפגע זה כל אותם אנשים קטנים שיאבדו את כל רכושם". "וזה באמת יציל אותם?". "מה פתאום? זה יציל את המערכת הבנקאית. אחרי הכל, רק הידע שבסוף הממשלה והבנק המרכזי יצילו הוא שמאפשר את כל לקיחת הסיכון הזה מלכתחילה". זה בדיוק המצב. הצעד שלקחו ברננקי ופולסון מוחק 1.07 מיליארד מניות שביום ו' היו שוות 7.5 מיליארד דולרים (ולפני 9 חודשים היו שוות 66 מיליארד) ומעביר את ההתחייבויות ל 300 מיליון אזרחי ארה"ב ואצלנו כועסים שמחקו לטאואר 250 מיליון חובות. איך אומר בירד? "אין פשוט דרך אחרת". סאמסונג מעוניינת בסאנדיסק? ואיך זה קשור לטאואר? אם אכן תרכוש ענקית האלקטרוניקה הקוריאנית סאמסונג (נסחרת בסיאול, לונדון, לוכסמבורג וארה"ב שם הסימולים הם: SSNLF ו – SSNGY) את חברת סאנדיסק (סימול: SNDK) זה יהפוך את החברה הקוראנית למונופול בתחום שבבי הפלאש שמשמשים לזיכרון (וזה מטיל ספק על הריאליות של המיזוג). השבבים הללו משמשים בכל מוצרי הצריכה האלקטרוניים ונמכרים בסכום שנתי של כ- 13 מיליארד דולרים. סאמסונג מוכרת כ - % 43 מהסכום. % 27.5 הולכים לטושיבה היפנית וב - % 13 מחזיקה Hynix שגם היא קוריאנית. האמריקאיות מיקרון טכנולוג'יז (סימול: MU) ואינטל (סימול: INTC) עם % 8.9 ו - % 5.2 בהתאמה נשרכות מאחור. סאמסונג זה סיפור עסקי מדהים. החברה ששלחה את הטלביזיה הראשונה שלה בשנת 1971, שחור-לבן לשוק בפנמה, סיימה את 2007 (2006 אצלה) עם מכירות של 158.9 מיליארד דולרים, רווח נקי של 12.9 מיליארד דולרים ו 254,000 עובדים. עסקי החברה פזורים על 5 סקטורים שהמובילים בהם הם סקטור הצריכה הדיגיטאלית, סקטור התקשורת וסקטור המוליכים, כ"א מאלו מכסה כ % 25 מהכנסות החברה. מסכי LCD ומכשור דיגיטאלי לעסקים תורמים כ % 15 ו % 10 מההכנסות בהתאמה. תחום המוליכים של החברה מתחלק לשלוש חטיבות, זיכרון, אחסון ומערכות LSI. ניהול החברה הזו וקצב הצמיחה שלהם מעוררים קנאה, אפילו בג'נרל אלקטריק (סימול: GE) סאמסונג מודרכת בהתקדמותה ע"י 2 גורמים. הראשון הוא השקעה מסיבית במחקר ופתוח (9-10 אחוזים מהמכירות בכל שנה) עם דגש על כוח אדם מעולה והשני הוא שאיבת ידע, באמצעות שתפי"ם, מגורמים שמחוץ לקוריאה (מפיתוח של מדפסת עתידית עם IBM ועד לפתוח הסטנדארטים העתידיים לטלפון האלחוטי עם נוקיה). האיש שמוביל את החברה הזו, מאז 1997, הוא קון-הי לי, היו"ר שבהכשרתו הוא כלכלן. המנכ"ל הוא ג'ונג-יונג יון, שנכנס לתפקידו בשנת 1992 ומאז 2000 משמש גם כסגן היו"ר. מהנדס אלקטרוניקה במקצועו ובוגר תואר שני ב- MIT. במעקב ארוך השנים שלנו על החברה הקוריאנית ובכלל על הכלכלה שם הגענו למסקנה שבכל הקשור לביזנס אין, בקוריאה, טעויות ואפילו כשיש הן מתוכננות כחלק מאסטרטגיה ארוכת טווח. לחברות השבבים הגדולות סאמסונג, טושיבה, הניקס, מייקרון, אינטל וסיגייט, סאנדיסק מזכירה את מה שהייתה אם-סיסטמס בזמנו לסאנדיסק, סאמסונג, טושיבה וכו'. הנכס הגדול של סאנדיסק היא היכולת הטכנולוגית (חלק לא מבוטל מתוכה היא אם-סיסטמס). לדעתנו כל ההסתכלות על סאנדיסק התחילה בגלל ירידת מחיר המניה. סאמסונג לא הייתה שוקלת רכישת סאנדיסק אם לא החשש שמישהו אחר, כנראה טושיבה, מתכננת לרכוש אותה. בשביל מה צריכה סאמסונג לרכוש ספקית שלה, אפילו ספקית חשובה? יכול מאוד להיות שההודעה שהיא שוקלת באה על מנת לבדוק את התגובות מחד ולגרום להעלאת ערכה של סאנדיסק (כדי שמחירה לא יהיה אטרקטיבי למתחרות) מאידך. כל אלו שנמצאים כעת במניית סאנדיסק ומצפים ל"עוד קצת" צריכים לקחת בחשבון שיש פער עצום, בסופו של יום, בין ההודעות של סאמסונג לפעולות בפועל שהיא נוקטת. מאידך, גם בטושיבה או הניקס לא יושבים טיפשים ולבטח אלי הררי אינו כזה. משחק פוקר מעניין מתפתח כאן. מה תהיה ההשפעה בישראל אם אכן ייצא הדיל לפועל? ראשית כל צריך להפסיק עם הטענה שלסאמסונג מדיניות אנטי-ישראלית, שטות ממדרגה ראשונה שאנחנו יודעים כעובדה. הם לא אנטי ישראל, הם פרו-ביזנס. בטווח הארוך ההשפעה תהיה זו שהורגלנו אליה ברוב טיפשותנו מאז קום המדינה, הקוריאנים ימצצו את כל מה שיוכלו למצוץ ויעופו לפרחים אחרים. את זה עושים כול הזרים וממזמן. עד שזה יקרה הקוריאנים עדיין מאמינים שחלק גדול מהחוכמה האנושית מוסתר בישראל וכל עוד הם מאמינים בכך יכול להיות שאפילו ירחיבו את השקעתם במו"פ ישראלי. אין שום סיבה שטאואר (שבה מושקעת סאנדיסק בגדול) תיפגע. הקוריאנים יכולים דווקא לעזור לטאואר בהתייעלות ובפתיחת שווקים למוצרי נישה. אין ספק שלראסל אלאנואנגר הצטרפותה של חברה כסאמסונג רק תועיל.