החלטה "ממלכתית" לטובת פקיד השומה
מפעם לפעם מתקבלת בבית המשפט העליון החלטה "ממלכתית", שניתן למצוא בה סממנים לעמדת היתרון הערכית שיש (לכאורה) לרשות המסים, לעומת הנישומים.
החלטה מסוג זה, למיטב הבנתנו, התקבלה בבית המשפט העליון ביום 19.12.2005 ברע"א 11490/03 (פקיד שומה ירושלים נגד מרדכי ועקנין ואחרים), בה נתן בית המשפט העליון רשות לפקיד השומה לערער על החלטת ביניים של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 26.10.2003 בעמ"ה 514/01, 515/01, 516/01, שניתנה בשעתה על ידי השופט צבי זילברטל. מדובר בפרשה שבה מכרו ה"ה מרדכי ועקנין, שמעון אמסלם ודוד שמש את מניותיהם בחברת ורד ארוזיה בע"מ, לחברת אם של החברה הנ"ל, תמורת מזומנים. פקיד השומה ירושלים חלק על שווי המכירה של המניות, וכן קבע כי סכום "הרווחים הראויים לחלוקה" חושב שלא כהלכה, בהתאם להוראות סעיף 94ב. לפקודת מס הכנסה. בצד הטיעונים הללו נכללה בהודעה שנשלחה לכל אחד מהמוכרים, המפרשת את נימוקי השומה, טענה חלופית בזו הלשון: " לחילופי חילופין יטען המשיב (פקיד השומה) כי מכירת המניות על ידי המערער היא עסקה מלאכותית לפי סעיף 86 לפקודה, וכי הסכום שקיבל המערער מהחברה (חברת האם) מהווה משיכת דיבידנד, זאת מאחר והבעלות העקיפה ושיעורי ההחזקה בחברה (ורד ארוזיה בע"מ) לא השתנו גם לאחר מכירת המניות בחברה, מאחר ואותם בעלי מניות מחזיקים בחברת האחזקות המחזיקה בחברה". ה"ה ועקנין, אמסלם ושמש סברו כי פקיד השומה אינו רשאי לעשות שימוש בהודעותיו בטענה חלופית, הניצבת בסתירה חזיתית לטענתו העיקרית. לאמור; אם בחר פקיד השומה לתקוף בראש ובראשונה את שווי המכירה של המניות שנמכרו לחברת האם, הריהו מנוע מלטעון, ולו גם כטענה חלופית, כי בדיבידנד עסקינן. ואכן, בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל (במידה רבה) את עמדתם של המוכרים, וקבע בהחלטת ביניים כי לכאורה על פקיד השומה לבחור בין שתי ההשקפות, ואין הוא יכול לאחוז בשתיהן, "בבחינת מי שמתיימר לנשוף אוויר חם ואוויר קר בעת ובעונה אחת", כאשר הטענה החלופית הפוכה לטענה הראשית. רשות המסים בישראל לא אהבה, מטבע הדברים, את החלטתו של השופט זילברטל ופנתה כאמור לבית המשפט העליון, בבקשת רשות ערעור על החלטת הביניים, והקערה נהפכה עתה על פיה. בית המשפט העליון (מפי השופט א. ריבלין ובהסכמת השופטים א. גרוניס וע. ארבל) החליט לקבל את הבקשה לרשות ערעור, ואף קיבל את הערעור עצמו. במסגרת החלטתו, מצא לנכון בית המשפט לבצע הבחנה בין עסקה בדויה לבין עסקה מלאכותית ובשל חשיבותה של ההבחנה, נביא להלן את הציטוט הרלוונטי מפסק הדין: ..."אילו הייתה טענתו החלופית של המערער כי המדובר הוא בעסקה בדויה, למשל, הרי שהצדק היה עם המשיבים. עסקה בדויה היא עסקה הנעשית למראית עין בלבד ואינה נושאת תוכן ממשי, ועל כן היא בטלה מכוח הדין הכללי (ראו למשל ע"פ 1182/99 הורוביץ נ' מדינת ישראל, טרם פורסם). יוצא, כי טענה חלופית בדבר עסקה בדויה הייתה שומטת את הקרקע מתחת לטיעון שהועלה בשומה שהוצאה למשיבים. אולם, דינה של עסקה מלאכותית שונה מהותית מזה של עסקה בדויה (ראו למשל ע"א 10829/02 מנהל מס ערך מוסף אשדוד נ' מכון טיפול בשפכי אשקלון, טרם פורסם). עסקה מלאכותית אינה עסקה וירטואלית שלעולם לא באה אל אוויר העולם, כי אם עסקה אמיתית וחיה, שתוצאות המס שלה בלתי לגיטימיות במשטר המיסוי הקיים. טענה, לפיה עסקה פלונית הינה עסקה מלאכותית, אינה שומטת את הקרקע תחת התשתית העובדתית שבבסיסה של אותה עסקה. על תשתית עובדתית זו - לפיה המשיבים מכרו ממניותיהם בחברה אחת לחברה אחרת שבבעלותם ודיווחו על רווח הון כרווח הון אינפלציוני חייב - אין עוררין בעניינו"... קיצורו של דבר, בית המשפט העליון החליט כי טענתו החלופית של פקיד השומה, בדבר מלאכותיות העסקה, אינה נסמכת על תשתית עובדתית שונה מטענתו העיקרית וביטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי (בדבר מחיקת טענתו החלופית של פקיד השומה). כולנו מצווים, כמובן, על כיבוד הכרעותיו של בית המשפט העליון, גם אם לעיתים אין אנו מסכימים עימן מסיבות מקצועיות. על כן, נסתפק בכך שנעיר, שבית המשפט העליון, בהחלטתו הנוכחית, נתן לפקיד השומה חבל ארוך (מאוד) והתיר לו - למעשה - "לבנות" עסקה וירטואלית עתירת מס, שכלל לא נעשתה, אך ורק לצרכי הטלת המס. מציאות פיסקאלית שכזו מציבה את הנישומים, ואת יועציהם, במצבים בלתי אפשריים, במיוחד אם נזכור כי לנישומים אין זכות (ואין אפשרות) להציג בפני רשויות המס מסלולים חלופיים, לאחר שפעלו בדרך משפטית מסוימת.
שי בייליס (רשתות)תלוש פיקטיבי - המנכ"ל שהוציא תלוש לאשתו ומה העונש?
פורמולה וונצ'רס רשמה שכר של קרוב ל-1 מיליון שקל לאשתו של שי בייליס, בעל השליטה, למרות מעולם לא עבדה בחברה; ובכך העבירה החברה כסף לקרובו של בעל השליטה וגם הפחיתה את חבות המס בחברה
הדרכים להפחתת המס מרובות. חלק מהן במסגרת תכנון מס לגיטימי, חלק אחר אפור, אבל אפשרי וחלק אחר כבר חוצה את הקו האדום. בהתחלה מנסים לתכנן בהתאם לחוק, ואז במקרים לא מעטים גולשים ועוברים את הגבול. לפעמים זו מעידה קלה ורשות המס מוותרת על הליך פלילי, אבל קובעת כופר. הנה מקרה של הגדלת הוצאות באופן פיקטיבי שמבטא גם העברת כספים גדולה של 1 מיליון שקל לבעל השליטה מבלי שהוא צריך לשלם על זה מס.
המקרה של פורמולה וונצ'רס ויו"ר ומנכ"ל החברה שי בייליס - על פי פרסום רשמי של רשות המסים, בין השנים 2017 ל-2022 רשמה החברה בספריה תשלומי שכר בסך כולל של קרוב ל-1 מיליון שקל לאשתו של בעל השליטה - מינה בייליס. על אף שמעולם לא עבדה בפועל בחברה. כלומר, הכסף שולם ללא כל תרומה עסקית מצידה. המהלך הזה סיפק לחברה 'תועלת כפולה' - אך לא חוקית: העברת כסף למקורב, במקרה זה, לאשתו של בעל השליטה, מבלי שנדרשה לבצע עבודה בפועל. ובכך היא ביצעה הפחתה של חבות המס, הרי ששכר עבודה נחשב כהוצאה מוכרת לצורכי מס. כשהחברה רושמת הוצאה כזו, היא מקטינה את ההכנסה החייבת שלה, וכך משלמת פחות מס לקופת המדינה. אלא שהמשמעות בפועל היא פגיעה כפולה: מצד אחד, המדינה, כלומר הציבור - מקבל פחות הכנסות ממסים. אבל מצד שני, והחמור יותר - משקיעי החברה רואים חלק מהכסף שלהם מנותב למטרות שאין להן ערך עסקי אמיתי. ולא נועדו כדי להצמיח את החברה אלא כדי להונות את המשקיעים באופן של תרמית מתוחכמת כביכול, והפעם במקרה שלנו - היא יצאה מזה עם קנס של פחות מ-300 אלף שקל.
במקום לנהל הליך פלילי שיכול להיגרר שנים, לרשות המסים יש אפשרות להציע לנישום הסדר כופר - תשלום קנס מוסכם שמחליף את ההליך הפלילי. זה לא 'פיצוי' בלבד, אלא סוג של עסקת טיעון אזרחית-מנהלית: הנישום לא מודה באשמה בבית משפט, אבל משלם סכום שנקבע, ומנקה את התיק הפלילי הספציפי הזה. במקרה של פורמולה וונצ'רס, ההסדר הזה הסתיים בתשלום כופר של 275 אלף שקל לרשות המסים. מבחינת המדינה, זה חוסך זמן, משאבים ודיונים משפטיים; מבחינת החברה, זה סוגר את הפרשה בלי להגיע לכתב אישום - אך כמובן לא מונע את הצורך לשלם את חבות המס האמיתית, שכוללת גם ריבית וקנסות. רשות המסים לא מסתפקת בקריאת דוחות שנתיים. היא משווה נתוני שכר מול ביטוח לאומי, בודקת היתכנות מקצועית (האם ה''עובד' מדווח במקביל על משרה אחרת, האם יש לו כתובת דואר אלקטרוני פעילה בחברה, האם הוא נוכח בפגישות), ולעיתים מקבלת מידע פנימי מעובדים או שותפים לשעבר.
פערים חריגים בין שכר לבין תרומה ממשית לחברה הם בדרך כלל הדגל האדום שמפעיל חקירה. העסקת עובדים פיקטיביים או רישום הוצאות שכר כוזבות אינה תופעה חדשה. בשנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 זה היה כלי נפוץ בחברות קטנות ובינוניות, ולעיתים אף בחברות ציבוריות, להעברת כספים לבעלי עניין. החקיקה והאכיפה התקדמו מאז, אך המקרים ממשיכים לצוץ, לעיתים בסכומים גבוהים מאוד. ההשלכות הן לא רק פליליות. ברגע שחברה נחשדת או נתפסת בעבירות כאלה, היא מסתכנת בנזק תדמיתי קשה, בפגיעה ביחסים עם משקיעים ובבעיות מול גופים מממנים. החוק מטיל אחריות ישירה גם על מנהלים ודירקטורים, ולא רק על החברה. בעצם מדובר על 'הרמת מסך' שבה חברה אשר כביכול היא 'חברה בע"מ' ובעלי המניות בה חסינים. עד למקרה כזה של תרמית ופגיעה ישירה במשקיעים וברשות המסים. המשמעות היא שגם אם העבירה בוצעה ב'דרג נמוך', מנהלים בכירים שלא פיקחו או שלא מנעו את ההפרה יכולים להיחשב אחראים לה. המקרה של שי בייליס ופורמולה וונצ'רס ממחיש עד כמה רישום משכורות פיקטיביות הוא לא 'טריק חשבונאי' אלא עבירה שיכולה להגיע גם למאסר בפועל. מדובר במעשה שפוגע בציבור, בחברה עצמה ובשוק ההון כולו.
מסלול של 'הסדר כופר'
על פי פקודת מס הכנסה, רישום כוזב של הוצאות - ובכלל זה שכר לעובד פיקטיבי, מוגדר כ'עבירה פלילית חמורה', כאשר סעיפים מוגדרים בפקודה קובעים כי במקרים של כוונה להתחמק ממס מדובר בעבירה שעונשה עד שבע שנות מאסר, לצד קנסות כבדים. במקרים מסוימים בתי המשפט אף שלחו נאשמים למאסר בפועל, במיוחד כשנמצא דפוס פעולה שיטתי והיקפים כספיים גבוהים. במקביל, רשות המסים יכולה לבחור במסלול של 'הסדר כופר' - תשלום מוסכם שמחליף את ההליך הפלילי. פתרון שחוסך זמן ומשאבים לשני הצדדים, אך מונע הכרעת דין פומבית ואינו מרתיע כמו הרשעה.
שי אהרונוביץ, רשות המסים (עמית אלפונטה)עתירה נגד החוק על רווחים כלואים - האם יש סיכוי למנוע את החוק?
בית המשפט לא נוהג להתערב בחוקים ותקנות מיסוי; הוא מאיר את זה לרשויות המס
קבוצת רואי חשבון ואיגוד לשכות המסחר עותרים לבג"ץ נגד החוק החדש - מיסוי על רווחים כלואים, בטענה לפגיעה בזכויות יסוד וחוסר שוויון. הרקע לחוק זה נעוץ במאמצי הממשלה להגביר גביית מיסים מרווחים צבורים בחברות, תוך התמודדות עם גירעונות תקציביים גדלים בעקבות הוצאות מלחמה והשקעות ציבוריות. נדיר מאוד שבית המשפט מתערב בתקנות וחוקים של רשות המס, הוא נותן גיבוי לרשות המקצועית ולא נכנס לנושאים מקצועיים. לא נראה שהפעם זה יהיה שונה.
חוקים דומים קיימים במדינות כמו ארה"ב (עם מיסוי על רווחים לא מחולקים בחברות S-Corp) ובריטניה (IR35), אך בישראל הוא ייחודי בתחולה הרטרואקטיבית שלו, מה שמעורר ביקורת חריפה על פגיעה באמון הציבור במערכת המיסוי. העותרים, בהובלת איגוד לשכות המסחר ונציגי מקצועות חופשיים, טוענים כי החוק מהווה הפרה חוקתית, ומציינים כי הוא נחקק בחיפזון במסגרת חוק ההסדרים, ללא דיון ציבורי מספק.
חוק הרווחים הכלואים, שנכנס לתוקף בתחילת שנת 2025 כחלק מחוק ההסדרים, מעורר סערה עוד לפני שחוקק. לכאורה החוק נועדה להילחם בתופעת "חברות ארנק" - חברות מעטים שבהן בעלי שליטה צוברים רווחים כדי לדחות תשלומי מס אישיים גבוהים יותר, אלא שבפועל הוא חל על רבבות רבות של עסקים, גם עסקים לגיטימים, לא כאלו שהוקמו לתכנון מס.
לפי נתוני משרד האוצר, החוק כבר הניב גבייה של למעלה מ-10 מיליארד שקלים בשנה הראשונה, בעיקר מחלוקות דיבידנד מוקדמות, אך מבקרים רואים בו כלי דרקוני שמעניש יזמות ויעילות כלכלית. מדובר ברפורמה מקיפה שמבקשת לשנות את מבנה המיסוי של חברות מעטים בישראל ולהטיל מסים על רווחים שלא חולקו. ההיסטוריה של חוקים כאלה בישראל כוללת ניסיונות קודמים, כמו תיקון 89 לפקודת מס הכנסה בשנות ה-2000, אך החוק הנוכחי רחב יותר ומכוון בעיקר לחברות נותנות שירותים עם מחזור עד 30 מיליון שקלים. כעת מוגשת נגדו עתירה לבג"ץ מטעם איגוד לשכות המסחר וקבוצת רואי חשבון ויועצי מס שהתאגדו לצורך המהלך.
- רשות המסים פתחה את ההגשה לפיצוי על אובדן שכר דירה לנכסים שניזוקו במבצע "עם כלביא"
- העלים מליונים מרווחי קריפטו - ונתפס
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בעתירה נטען כי החוק פוגע פגיעה קשה בזכויות חוקתיות לרבות הזכות לקניין, חופש העיסוק ועקרון השוויון. הזכות לקניין, המוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, נפגעת לדברי העותרים משום שהחוק כופה חלוקה או מיסוי על נכסים שכבר מוסו בעבר, מה שיוצר מיסוי כפול בפועל. חופש העיסוק נפגע בכך שהחוק מתערב בהחלטות עסקיות לגיטימיות, כמו שמירת רווחים להשקעות עתידיות או כרית ביטחון. עקרון השוויון מופר, שכן החוק מתמקד בחברות קטנות בעוד גופים גדולים פטורים. לטענת העותרים, מדובר בחוק מורכב ותקדימי שנחקק בלוח זמנים קצר, ללא היוועצות מספקת וללא בחינה של השלכותיו הכלכליות ארוכות הטווח. השלכות אלה כוללות פגיעה בתחרותיות, בריחת הון לחו"ל, והפחתת תמריצים להקמת עסקים חדשים, כפי שמעידים דוחות כלכליים ממכון אהרן ומבנק ישראל.
