הקשר בין עתידה של הדמוקרטיה בישראל לבין מצבה של התקשורת אינו מעניין הרבה אנשים, וככל הנראה גם אינו מובן להם עד הסוף; ודייק: הוא אינו מעניין ואינו מובן למרבית האנשים שכותבים טוקבקים.

מבחינתם, "התקשורת" היא מילה בעברית החדשה, שההקשר שלה שלילי, עוין את הציבור, מתכנס בתוך עצמו, מורם מעם, דואג רק לצלחתו ולאינטרסים שלו ומונע תמיד, אבל תמיד, משיקולים שאינם עולים עם אלה של "העם". מכיוון שכך, נתקלתי בלא מעט גילויי שמחה על מצבו של 'מעריב', אם בכיכרות בהן הפגינו העובדים, אם בטוקבקים הארורים ואם, אפילו, בשיחות סלון עם אנשים שדעתם בנושאים אחרים רחומה וסלחנית בהרבה.

* לדף הפייסבוק של אייס - לחצו כאן

אפשר לומר, כמו שעיתונאים ותיקים רבים אוהבים לעשות, שהרווחנו זאת ביושר. שאנו אשמים בחלק בלתי מבוטל מהחטאים שמיוחסים לנו, ושהדימוי שלנוצר לאנשי ולגופי תקשורת הוא פועל יוצא של התנהגותם של אלה לאורך השנים האחרונות. ועדיין, גם אם חטאנו, עווינו ופשענו - הועלנו למדינת ישראל ולציבור הישראלי הרבה יותר משהזקנו; שמרנו על הדמוקרטיה הישראלית ועל האינטרס הציבורי הרבה יותר משהזקנו לו - והרוב המוחלט של אלה שעוסקים במקצוע הזה עדיין מצויים בו מתוך הכרה של תפקידם, מתוך הבנה של מהות ומשמעות עשייתם ואפילו (סליחה מראש על גסות הרוח, בימים אלה של ציניות גורפת) מתוך תחושה של שליחות.

* העיתונאים יפגינו היום: קוראים לממשלה - "תפסיקי להפריע - תתחילי לעזור"

והנה, באו ימי מסכנות, וגופי התקשורת העשירים, החזקים, הלוקים בהיבריס, כורעים כעת על ברכיהם, מוכים וחבולים, כמעט בכל היבט. המשבר במשק שגרר עמו משבר חריף בשוק הפרסום, יילד מצב מעוות ואפילו מעט משוגע - בו כל גופי התקשורת המרכזיים בישראל מפסידים. כל העיתונים, ללא יוצא מהכלל; כל זכייני וערוצי הטלוויזיה המסחרית, ללא יוצא מהכלל; אתרי האינטרנט הגדולים; תחנות הרדיו האזוריות - כולם אינם מצליחים לקיים את עצמם בשעה הזאת. זה לא הפרינט השוקע - זה גם האינטרנט העולה; זה לא 'מעריב' המדשדש לאורך שנים - אלה גם 2 זכייניות ערוץ 2 החזקות; זה לא רק 'ישראל היום' שמונשם באופן בלתי מלאכותי על ידי איש עסקים - זה גם 'ידיעות אחרונות', הגדול והעצום, שחלש בעבר על כמעט מ-60% משוק הפרסום בעיתונות הכתובה. משהו לא עובד כאן באופן בסיסי. משהו שמוכרחים לתקן, ומהר, לפני שישראל - הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון וגו' - תמצא עצמה מדוללת מחלק ניכר מכלי התקשורת המרכזיים הפועלים בה.

המו"לים, בעלי הערוצים, אתרי האינטרנט ותחנות הרדיו, מתקשים להמשיך ולהזרים כספים. כיסיהם של מרביתם עמוקים הרבה פחות ממה שניתן לחשוב. כאן צריך גורם אחד בלבד - היחיד שיש לו הן את האמצעים והן את ההבנה של משמעות דמוקרטיה עם תקשורת מעורערת ומרוסקת - להתערב. הגורם הזה הוא ממשלת ישראל. ממשלה ששוקלת בימים אלה למחוק 6 מיליארד שקל מחובות חברת החשמל - מחשש שדירוג האשראי של החברה ייפגע. שישית מהסכום הזה תפתור את כל הבעיות בשוק התקשורת בשנה הקרובה וכנראה שאף למעלה מכך.

אז לא רוצים לתת מענקים. אין צורך בכך. אבל יש דרכים להועיל, להקל ולהציל. מזעור הרגולציה על גופי התקשורת המסחריים וגילוי גמישות ורגישות לעניין ההגבלים והתנאים הדרקוניים שנוסחו בעידן בו פני המשק ופני שוק התקשורת היו שונים בהרבה. הטבות במס לעיתונים. סבסוד מנויים לחיילי צה"ל, לבתי ספר תיכוניים - לטובת עידוד הקריאה. אלה לא רק אלפי משפחות שמטה לחמם צפוי להישבר בקרוב, אלה גם מיליוני ישראלים שיהפכו לבני ערובה של מערך דברור מסרים חד סטרי וחד ממדי. יכול להיות שהישראלים אוהבים את זה ככה. יכול להיות שהם לא מבינים איך תראה ישראל ביום בו מספר כלי התקשורת שלה ייחתך בחצי.

והמחשבה הנוראה מכל: יכול להיות שהם מבינים מה משמעות התוצאה של סגירת כלי תקשורת, אבל שזה נוח להם. ובעיקר, נוח לפוליטיקאים. והמדד הוא מאוד פשוט: פוליטיקאים שבעי רצון שווה תמיד ציבור בבעיה גדולה.

שי גולדן שימש עד השבוע שעבר כסגן עורך מעריב