תשוקת היישור של העיתונות הדמוקרטית/ פוסט אורח

מאת אסף שגיב, עורך כתב העת תכלת

לאזרחי הדמוקרטיה האתונאית העתיקה הייתה דרך אפקטיבית למדיי להיפרע מאישי ציבור שחנם סר מעיניהם. מדי שנה ניתנה להם האפשרות לכתוב על פיסת חרס - "אוסטרקון", ביוונית - את שמו של אדם שאותו ראוי היה, לדעתם, לגרש מן העיר לתקופה של עשר שנים. הם לא נדרשו לנמק את בחירתם; די היה בצבירת מספר קריטי של מתנגדים כדי לגזור על הפוליטיקאי האתונאי האומלל עונש של גלות זמנית, והלה לא יכול היה אפילו לערער על ההחלטה. ה"אוסטרקיזם", חשוב להבין, לא היה הליך משפטי במובן הצר של המילה; הוא שימש גם ככלי פוליטי להרחקתן של דמויות שהחלו להתבלט יתר על המידה, לצבור עוצמה ותהילה ויקר ולאיים, כמדומה, על החוקה והסדר הדמוקרטי. ההיסטוריון היווני פלוטארכוס מסביר ש"הנידוי לא שימש עונש למעשי תועבה, והוא נקרא בלשון נקייה השפלת היקר והכוח וקיצוצו". הוא ממשיך ומתאר את הנסיבות שהובילו לסילוקו של אריסטידס, מדינאי ומנהיג צבאי שזכה דווקא להערכה רבה בזכות צניעותו וצדיקותו:

"מספרים שכשכתבו אז האזרחים על חרסים, הושיט איש אחד, בור גמור שלא ידע ספר, את החרס שלו לאריסטידס, שחשבו לאדם מן השוק, וביקש ממנו שיכתוב עליו את שמו של אריסטידס. הלה תמה ושאלו מה רעה עשה לו אריסטידס. 'שום רעה', השיב האיש, 'ואף איני מכירו בכלל, אלא שלטורח הוא לי לשמוע בכל מקום את כינויו צדיק'. כששמע זאת אריסטידס לא ענהו דבר, כתב את שמו על החרס והחזירו לו" (פלוטארכוס, אישי יוון, תרגם: א.א. הלוי, מוסד ביאליק, עמ' 108).

האוסטרקונים, כידוע, כבר חלפו ועברו מן העולם, אבל האוסטרקיזם עודנו כאן. לרשותה של הדמוקרטיה המודרנית עומדים שלל אמצעים להרחקת אישים שמעשיהם אינם עולים בקנה אחד עם החוק, עם הנורמות הציבוריות או עם דעת הקהל. היא אינה נזקקת לחרסים; הליך בחירות תקין אמור לגרש פוליטיקאים לא פופולריים מן הבמה הציבורית (או לפחות לקצץ את כנפיהם) ומערכת משפט חסרת משוא פנים אוכפת את מרות החוק על מי שניצל לרעה את השררה שהופקדה בידיו. מעל לכל, הדמוקרטיה המודרנית נהנית, לכאורה, מפעילותו של כוח אימתני, שאיש אינו חסין מפני פגיעתו - העיתונות.

במיטבה, העיתונות עושה את כל מה שהרשויות אינן יכולות או רוצות לעשות; היא חודרת לחללים, מפשפשת בסדקים, מרחרחת בקרן זווית. היא מספקת מזור יעיל להפליא לתחלואים רבים המשגשגים בחשיכה: היא מביאה עמה את האור המטהר של החשיפה. במירעה, העיתונות הופכת למנגנון אוסטרקוני, המתגייס בחדווה לסימונם, הוקעתם והשפלתם של אנשים שחטאם היחיד היה ההעזה להזדקר מעל קומתו הממוצעת של ההמון.

הפילוסוף הדני סרן קירקגור היטיב להבחין במגמה הרסנית זאת של התקשורת המודרנית עוד כשזו הייתה עדיין בחיתוליה. ב-1846 הוא מבקר בחריפות את בני דורו, "דור הסירוב", המתאפיין באדישות, בפסיביות, בחוסר החלטיות, בהתמסרות לרפלקסיה מוגזמת וגם בנטייה לפתח קנאה עזה, מאכלת, חסרת בושה ולשוות לה מראית עין מהוגנת. "הקנאה", הוא כותב, "הופכת לעיקרון של חוסר אופי. היא מתגנבת בערמומיות מתוך השם הרע כדי לעשות משהו מעצמה, אך מחפה באופן קבוע על עצמה ומודה שזה בעצם שום דבר. קנאה חסרת אופי אינה מבינה שמצוינות היא מצוינות, היא אינה מבינה שהיא עצמה מהווה הכרה שלילית במצוינות, אלא היא רוצה להשפיל אותה, להקטין אותה, עד שלבסוף לא תהיה עוד מצוינות, והקנאה שמה לה למטרה לא רק את המצוינות שישנה אלא את זאת שתהיה". העיתונות, מוסיף קירקגור, משרתת ברצון את הצורך הזה ב"יישור", "העיקרון המכלה והמייאש... (ש)הופך אפילו מידות טובות לחטאים נוצצים", ומתנדבת בהתלהבות יתרה לשמש לא רק ככלב השמירה של הדמוקרטיה אלא גם ככלב התקיפה של האספסוף:

"ההמון העצל הזה, שאינו מבין דבר בעצמו ואינו מוכן לעשות דבר, זה ציבור האצטדיונים, מבקש עתה להתבדר, ומשתעשע ברעיון שכל מה שמישהו עושה נעשה כדי שאפשר יהיה ללכת רכיל. העצלות מניחה רגל על רגל ויושבת לה שם כמו סנוב, בשעה שכל מי שמוכן לעבוד, כמו המלך, עובד הציבור, המורה, העיתונאי האינטליגנטי מעט יותר מן האחרים, המשורר והאמן - כולם מתמתחים ומתאמצים למשוך אחריהם את העצלות הזאת, שבהתנשאותה מאמינה כי כל השאר הם סוסים. ואם נדמיין לעצמנו שהציבור הזה הוא אדם ...הייתי מעלה על דעתי את אחד הקיסרים הרומיים, טיפוס רב-רושם, שבע מאוד וסובל משעמום. הוא משתוקק אפוא רק לדגדוג חושני של צחוק, כי המתנה השמימית של השנינות אינה די ארצית בשבילו. וכך האדם הזה, שהוא יותר עצל מרשע, מטייל לו להנאתו ומחפש סביבו גיוון. כל מי שקרא את הסופרים העתיקים יודע כמה דברים יכול הקיסר להעלות בדעתו רק כדי להנעים את זמנו. באותו האופן מחזיק הציבור בכלב לשם שעשוע. הכלב הזה הוא החלק הבזוי ביותר של העולם הספרותי. אם מתגלה אדם בעל תכונות נעלות או אפילו מצוינות, מדרבנים את הכלב לתקוף אותו, ואז מתחילה החגיגה. הכלב הרע קורע את שולי מקטורנו, מתענג על מגוון תכסיסים אלימים עד שהציבור מתעייף ואומר: עכשיו די. וכך משיג הציבור את היישור. האיש המצוין, החזק יותר, ספג עלבון, והכלב - טוב, הוא נשאר כלב, ואפילו הציבור כועס עליו". (סרן קירקגור, העת הזאת, תרגמה: מרים איתן, הוצאת כרמל, עמ' 68-67).

למקרא הדברים האלה, שנכתבו בקופנהגן הצוננת לפני יותר מ-150 שנה, אי אפשר שלא להרהר גם בהתנהלותם של גופי התקשורת בנוף המקומי המיוזע. נכון, העיתונות הישראלית ממלאת ככלל את תפקידה נאמנה ואין ערוך לתרומתה לדמוקרטיה: היא מתייצבת ללא מורא במקום שבו כשלו זרועות השלטון ומערכת אכיפת החוק; היא מסתערת בחמת זעם על מנהיגים ואנשי ציבור שסרחו, חושפת את קלונם ברבים ותובעת מהם דין וחשבון. ועם זאת, קשה להשתחרר מן הרושם שלקמפיינים התקשורתיים התקיפים וברוב המקרים גם המוצדקים שהיא מובילה כנגד רוזניה ושועיה של האומה נלווה גם איזה עונג נסתר, הנובע מהשתוקקות עמוקה, שאינה בת-כיבוש, לחזות בנפילתם של ענקים.

הדחף הזה הוא חלק בלתי נפרד מן הסדר הדמוקרטי, כפי שמוכיח אולי ניסיונם של האתונאים. הוא קשור גם באופייה ההמוני של החברה המודרנית, כפי שגורס קירקגור. ואפשר אפילו למצוא בו זווית יהודית ייחודית. פרויד טען שבני ישראל רצחו את הגדול במנהיגים שקמו להם, משה רבנו, פשע שבגינו הם סובלים מנוירוזה קיבוצית עד עצם היום הזה. היפותזה בעייתית, בלשון המעטה, אך אטרקטיבית, ולו רק מעצם העובדה שכל אחד מן האנשים אשר התייצבו בראש העם היהודי קשה העורף, מימי משה ועד העידן הנוכחי, הפך, בשלב כזה או אחר, למושא של תלונות, האשמות וגידופים נמרצים. יהושע בן נון? פושע מלחמה. דוד? נואף. שלמה? נהנתן מנותק מן העם. אליהו הנביא? פנאט רצחני. הורדוס? מגלומן חולני. יוחנן בן זכאי? עריק. בר כוכבא? הרפתקן. הרצל? מתבולל. בן גוריון? עריץ. בגין? קשיש דכאוני. והרשימה רק הולכת ומתארכת וסופה מי ישורנו.

אסף שגיב

(שהוא גם חבר שלי)