"נמלים הולכות בטור", מתוך פרק 13/ פוסט אורח

מאת גיא צדיק

13. המפעל

כשחזרתי לעבודה התברר לי שהעיתון יצא לדרך חדשה - או לפחות זה מה שהבטיח המנכ"ל הנכנס. המערכת סובלת מכשלים בעדכון גורמי הנהלה, דווח במזכר פנימי שנשלח לעובדים, בחוסר סנכרון בין הגופים השונים ובקשיים בהעברת מידע והפקת לקחים. כל אותם כשלים נגרמים, ציין המנכ"ל, בשל שיטת 'הסמוך' המקובלת במקומותינו, שהינה סממן לחוסר מקצועיות וחוסר סדר ומשמעת. שיטה זו גובלת בחוסר אחריות וגורמת לעמידה במקום, שהיא בבחינת נסיגה, בעיקר כשמדובר בארגון שמצוי בסביבה כלכלית וטכנולוגית תחרותית ביותר.

בהמשך המסמך סומנו המטרות, ובזה אחר זה נמנו היעדים: מצוינות, חדשנות, שאפתנות, יצירתיות, ניצול משאבים, ניהול כלכלי אחראי, דינמיות, הטמעת תהליכים, הוזלת עלויות, איזון אסטרטגיות, עבודת צוות, פיזור סיכונים. זה היה קצת כמו להגיד - אנשים, ניסינו משהו אחד, ראינו מה קרה, ועכשיו החלטנו לעשות את ההיפך הגמור. כך שהשורה התחתונה היתה שמישהו יצטרך לשלם את המחיר וזה לא יהיה המנכ"ל הקודם, שקפץ מהמטוס הבוער עם מצנחו המוזהב אל השקיעה, לא, אנחנו נשלם את המחיר. אנחנו, האנשים הפשוטים.

לצד היעדים והרמיזות הלא מעודנות לפיטורים המוניים אבחן המנכ"ל ששגרת העבודה זקוקה לרענון פנים-מערכתי, ומיד הטיל שורה של גזירות חדשות, מורכבות ומופרכות לחלוטין. כך טען למשל המנכ"ל החצוף שנוכחות בכל יום עבודה חייבת לעמוד מעכשיו על שמונה שעות לפחות, ללא קשר להיקף העבודה, ולפיכך כל עובד מחויב להחתים כרטיס פעמיים ביום, בכניסה וביציאה. לא נמסרו פרטים בנוגע לתשלום כלשהו בעבור שעות נוספות. עוד התבקשו העובדים להימנע מעישון בחדרים, להקפיד לסגור ולנעול דלתות בעת יציאה מהמשרד, לכבות אורות ומזגנים (למען איכות הסביבה) ואף לחדול מניהול שיחות פרטיות מהטלפונים המשרדיים עם דגש על נמענים סלולריים - כל זאת עד להבראתו הסופית והמוחלטת של העיתון. כמו כן, בוטלה לגמרי הקצאת הבלוקים לכתיבה.

"שמעת פעם על דבר כזה?", שאל אותי יאני, "מערכת של עיתון שממליצה לעובדים לא להשתמש בטלפון?". "מה יש", אמרתי, "תעבדו עם סקייפ". יאני רתח. הוא לא היה היחיד - משיחות המסדרון הזועפות עלה החשד שציבור העיתונזאורוסים הנכחד עומד לקחת את עתידו בידיו ולהעלות באש ובגופרית את משרדי ההנהלה. אבל לאף אחד לא היה אומץ, ובכלל, המצב נראה כל כך פרוע, כל כך סבוך ומתסכל ובלתי ניתן להכנעה, שלא נראה שיש עוד טעם בשום דבר. אחרי הכל, את מי לעזאזל אפשר להאשים בזה שהבוס מצפה שנעבוד שמונה שעות ושהציבור פשוט לא רוצה לקנות יותר עיתונים? ובכן - את הציבור. הציבור אשם. בגלל חוסר שיתוף הפעולה הפושע מצדו והדעיכה המתמדת בתפוצה, האווירה מסביב רמזה על סופה של תקופה בהיסטוריה האנושית. פלדמן האמין שפשיטת הרגל הוודאית עומדת להקרין על עתיד הדמוקרטיה, חופש הביטוי והעולם המערבי כולו.

"אנחנו חיים בעידן של בורים", הוא סיכם בפניי את הגותו. "ככל שהטכנולוגיה מתקדמת יותר האנשים הופכים ליותר מטומטמים. בעוד עשרים שנה אף אחד לא יידע אפילו לקרוא. תסתכל על גיבורי התרבות שלנו. מצמרר".

אפשר היה להבין את פלדמן, כיוון שהמצב שלו היה מתסכל, אירוני ומתעתע במיוחד. אפלבאום הגיע למערכת פחות ופחות, פלדמן הפך לעורך בפועל, ולא במקרה, הגיליון הראשון שלו נשא את הכותרת "כל מה שגרוע במאה ה-21". זה היה אחד הגיליונות היותר טובים שהוצאנו. תסכול של שנים התפרק בטקסטים עוקצניים ומצוחצחים, אלא שהקרדיט הלך לאפלבאום, שתכנן באותו זמן את צעדיו הבאים, ופלדמן סירב להכיר בכך. בתחילת השבוע שלאחר מכן, כשדפדפתי בין העמודים, הייתי כל כך מרוצה מהתוצאה שהחלטתי שזה הזמן הנכון ביותר מבחינתי לדרוש מכתב פיטורים.

"אנחנו צריכים לפרוש עכשיו", הצעתי לפלדמן. "ללכת בשיא, עם הראש מורם". "ללכת לאן?", הוא תהה. שלחתי את הראש שלי לעבר החלון וחשבתי על השאלה שלו. הוא עלה על משהו באמת לא היה לו לאן ללכת. היבטתי בו. "אולי אתה באמת יכול להישאר", אמרתי. "רק תעשה לי טובה - עכשיו שאתה בכיר - אולי תסדר לי מכתב פיטורים?". הוא הרים מעט את גבותיו הלא קיימות וצחקק. מצב רוח מרומם אחז בו והמחמאות שגרף המוסף הפכו אותו לבלתי נסבל עוד יותר מהרגיל. הוא ישב בחדרו הקטן והתרווח בכיסאו בחשיבות עצמית. "אתה?", הוא גיחך, "אתה עוד תכבה את האור".

אתה עוד תכבה את האור הוא ביטוי שעיתונאים מאוד אוהבים להטיח זה בזה ברגעי משבר. אבל למרות נבואת הזעם, הייתי די משוכנע שזה לא אהיה אני שיכבה את האור. האמת, אני בכלל לא חושב שיהיה מישהו שיטרח לכבות אותו.

"גם ככה הם הולכים לפטר איזה אלף אנשים", אמרתי. "למה לא אותי? יש כאן אנשים עם ילדים, עם משפחות... אני מנדב את עצמי. אני מקריב את עצמי". "הכל ספינים", הוא אמר בביטול. "עד כמה שאני יודע הם לא הולכים לפטר יותר מדי אנשים. מקסימום יהיה קיצוץ רוחב של כמה אחוזים. הם הדליפו ידיעה על התייעלות כדי להרים קצת את המניה. פיטורים עולים הרבה כסף. יש להם אסטרטגיה חדשה". בהיתי בו בתסכול. "איזה אסטרטגיה כבר יכולה להיות להם, לדגנרטים האלה?", שאלתי. "הם אפילו לא מסוגלים לאיית את המילה".

"אה", חייך פלדמן. "זה פשוט. הם רוצים שתתפטר ואז להביא במקומך מישהו במשכורת רעב. הם הוציאו הודעה לכל העורכים, שמבהירה שכל מכתב פיטורים שנוציא דורש את אישור המנכ"ל, מנהל כוח אדם והעורך הראשי". הסתכלתי עליו. "אני לא מבין", מלמלתי. "הם אוהבים לפטר אנשים המפלצות האלה".

"כבר לא", המשיך פלדמן לחייך. "הם הגיעו למסקנה שהעיתון מוציא יותר מדי כסף על פיצויים. וחוץ מזה, אני לא מפטר פה. לך לאפלבאום, נראה מה הוא יגיד לך. בהנחה שתצליח לפגוש אותו. לא ראיתי אותו כבר יומיים. למרות שאני אישית בעד שיפטרו אותך. אתה רק מעכיר פה את האווירה". הודיתי לו על כנותו ופניתי לאפלבאום. תפסתי אותו במקרה, בשעת צהריים, כשהתפנה מעריכת סרט המוקודרמה מה שזה לא אומר לעזאזל - עליו הוא עובד כבר שנתיים. הפרויקט נתקע שוב ושוב מסיבות תקציביות, אבל אפלבאום תמיד הצליח לגרד עוד כמה צקים. כשהוא נכנס למשרד בהליכת הגמל שלו הרמנו גבה, כאילו בניסיון להיזכר מאיפה בדיוק הוא מוכר לנו. סגרתי את דלת המשרד ושטחתי בפניו את טיעוניי. הוא לא התרשם. "אין מצב שאני יכול להוציא לך מכתב", הוא פסק. "למה לא?". "ככה. למה לי לפטר את הגרפיקאי שלי ולהביא עכשיו פח חדש שלא יודע לעשות צריבה?". "אז מה אתה טוען", תקפתי, "שאני צריך להמשיך לסבול כי אני בסדר?". "בדיוק", הוא השיב בלי למצמץ. "אבל רע לי פה. אין לי חשק לבוא לעבודה יותר". "למי יש?". שתקתי. אפלבאום הביט בי בהבעה החלקלקה שלו. "מה עם ההצעה ההיא שהיתה לך?", הוא שאל. "נפלה", מלמלתי. הוא הנהן והתאמץ לא לחייך. "חבל, חבל". "חבל על מי שמת", סיננתי. "וגם זה - לא תמיד". "מאוד פילוסופי", הוא חייך. "חשבת פעם להתחיל לכתוב?". "כתבתי פעם שירים", אמרתי. "הייתי בן 13. עבר לי. ותגיד - יש סיכוי שיסגרו את המוסף בקרוב?". הוא הביט בי לרגע וגיחך. "אין מצב", הוא אמר ושקע בצג המחשב שלו. "המנכ"ל מאוד מאמין בתכנים של המוצר שלנו". "למה?". "כי אנחנו עושים מוצר טוב", הוא אמר, מבלי להביט בי.

נשענתי אחורה והוצאתי אוויר. "אז אני תקוע כאן", מלמלתי, ספק לעצמי. "כמו כולנו", הוא אמר וחזר להביט בי, בעצב מסוים. "אבל זה לא כל כך גרוע. זה לא שאנחנו חופרים מנהרות. תחשוב על זה ככה - יכולת להיות ילד סיני רעב, לתפור נעליים באיזה האנגר בטייוואן בשביל עשרים סנט ליום. אגב!", הוא הוסיף ותופף בעליצות על שולחנו, "יש מבצע מודעות חדש. כל עובד שיצליח לגייס מודעה לעיתון יקבל מענק". "כמה המענק?". "171, אם אני לא טועה". "171 מה?". "ש"ח", הוא אמר, "171 שקלים חדשים". "מאיפה בא האחד?". "הה?". "האחד", חזרתי, "אמרת מאה שבעים ואחד. מאיפה בא האחד?". "פרץ של נדיבות". "אפלבאום", אמרתי בייאוש, "אני מבקש ממך. אל תגרום לי להתחנן. תוציא לי מכתב, אני לא יכול יותר. אתה יודע מה אני מתחנן. אני רק רוצה את מה שמגיע לי. זה בדיחה, אולי שלושים אלף שקל. זה לא כסף. העיתון לא יתמוטט מהצ'ק הזה. ואם הוא כן יתמוטט אז מה אנחנו בעצם עושים כאן? שלושים אלף שקל! יש פה עשרים סמנכ"לים שלא עושים כלום ומנגבים את התחת עם שטרות של שלושים אלף שקל!". "כואב לי לראות אותך ככה", הוא צחקק, "אבל אין מה לעשות".

הוצאתי אוויר, נשענתי מעט קדימה והרמתי את הקול. "תראה! אני לא מסוגל להיות כאן יותר! אם לא תפטר אותי אני פשוט אפסיק להגיע". אפלבאום תפס את שני קצוות השולחן בשתי ידיו וגלגל את העיניים. "אז תפסיק להגיע", הוא הפטיר באדישות. "אתה תפר את חוזה העבודה שלך, מה שיהיה בעצם כמו התפטרות. לא תראה מהם שקל. להיפך, העיתון יוכל לתבוע אותך". "לתבוע אותי? על מה?". "הם ימצאו משהו". שתקתי לרגע והסתכלתי לו ישר בעיניים. "זה ממש מדכא. אתה יודע?". הוא הביט בי בחזרה. "אני יודע", הוא הנהן. קמתי באיטיות, הכרזתי על שביתה איטלקית ועליתי לעשן על הגג, חולף בדרך כמו רוח רפאים על פני עשרות קומוניסטים חורשי רעות. העונה היתה אמורה להיות חורפית אבל היום היה צהוב, חנוק, נעים כמו אוגוסט ביום של הפצצה. גם דוליטל היה על הגג, מבטו מופנה לכביש הדו-מסלולי שלמטה. הפתעתי אותו. היה נדמה שהוא עומד לטפס על המעקה ולקפוץ. ואולי השלכתי על הדרדס את רצונותיי המודחקים שלי.

"אז מה אתה אומר?", הוא שאל בקול שבור ברגע שהבחין בי. פצעי גילוח אדומים עיטרו את צווארו ועורו היה חיוור. הוא נראה כמו הקורבן הראשון של הנשורת. "מה אני אומר בקשר למה?". "בקשר למצב", הוא אמר, רכן לעבר המעקה והתחיל לגלגל סיגריה מדראם. "יש הרבה שמועות. אומרים שהולכים לפטר בין 150 ל-200 אנשים". האצבעות שלו רעדו וחלק מהטבק נשר לרחוב. "סתם ספין", הפטרתי ונשענתי גם אני על המעקה. "זה לא מה שאני שמעתי". "מה אתה שמעת?". הוא נאנח, ליקק את נייר הגלגול וסגר את הסיגריה. "שאין להם ברירה. הם חייבים או לפטר או למכור כמה ג'יפים. נראה לי שהם יילכו על פיטורים. לגלגל לך?". "לא", אמרתי והוצאתי סיגריה מהקופסא. "יש לי. מצית?". "שמעתי שהם הולכים לפטר אנשים עם ותק קצר ומשכורות בסיס נמוכות כדי לא לשלם הרבה פיצויים", הוא אמר והדליק לי את הסיגריה. "כל מיני קלדניות ועורכים בשקל". לקחתי שאיפה חזקה. זו היתה הסיגריה הראשונה שלי באותו יום והרגשתי שהניקוטין חונק לי את המוח. "נו", צחקתי, "אז אין לך ממה להיות מודאג. אתה מרוויח מיליונים ואתה נמצא פה מגיל שלוש". "כן", הוא מלמל והדליק את הסיגריה. "לא נראה לי שיפטרו אותי. אבל העלו אותנו לחמש משמרות בשבוע במקום ארבע. באותו כסף". הסתובבתי, נשענתי עם הגב אל המעקה ולקחתי כמה שאכטות. "זה לא נחשב הרעה בתנאי עבודה?", שאלתי בלי להביט בו. "זה בטח לא שיפור בתנאי עבודה", הוא יילל. הנהנתי והסתובבתי לעברו. "שיפטרו. אמן שיפטרו". הוא הביט בי בתמיהה. "למה אתה רוצה שיפטרו אנשים?". "אני לא רוצה שיפטרו אנשים. אני רוצה שיפטרו אותי". דוליטל משך בכתפיו ושתק.

"תגיד", שאלתי, "איך הולך עם ההימורים?". הוא נאנח בכבדות. "הלך לא רע, עד הגראנד פרי של בחריין. אלונסו האפס הזה נכנס בקיר בהקפה השלישית ודפק לי אלפייה". "איזה חוסר התחשבות", אמרתי והפרחתי טבעות של עשן, "להיכנס ככה בקיר". "אני אומר לך, אל תתקרב לפורמולה 1. אני למדתי את הלקח. אוסף של משוגעים. מה איתך? הרבצת מכות יפות במילואים. משכת?". "עוד לא". "למה לא?". "לא יודע. אני מחכה. הסכום לא נראה לי מספיק רציני". הוא הביט בי בעיניים תמהות. "על מה אתה מדבר? היו לך יותר מאלף דולר. הרבה מאוד כסף". "כן... אבל אני מרגיש שאני חם, אתה מבין?". "בטח שאני מבין. נהיית חמדן". זרקתי את הסיגריה למרות שעישנתי רק חצי ממנה וכיביתי אותה עם הנעל. "מה זאת אומרת?". "אתה מריץ בראש עוד כמה מכפלות של הכסף וחושב כמה נחמד זה יהיה למשוך עשרים שלושים אלף שקל". הוא קרא אותי כמו ספר פתוח. הנהנתי. "אבל ברור לך שזה לא עובד ככה, כן? ברור לך שאתה תפסיד את כל מה שיש לך?". "לך תדע". הוא שתק רגע והרהר, מאבחן את המצב כגורו נבון. "תקשיב, אתה מפתח בעיית הימורים רצינית. אם אתה מסוגל, תצא עכשיו". חשבתי על העניין. הוא צדק. ההימורים תפסו לי יותר ויותר מהזמן הפנוי. וגם כשלא הימרתי, חשבתי על ההימור הבא או על ההימור הקודם. "אתה יודע שהכל בגללך", אמרתי, "כן?". "בגללי?", הוא השתומם. "איך בגללי?". "לא חשוב". דוליטל הסתובב ממני, כיבה את הסיגריה ושלח את מבטו לעבר האופק. סביר להניח שלא ראה שם דבר. "אה", הוא אמר לפתע, הסתובב לעברי וחייך, "תגיד הייתי בפוקר אצל יאני ביום רביעי, ושמעתי שהעיתונאי ההוא שזכה בטוטו, בורלא, הוא החבר הכי טוב שלך, ושהיית אמור למלא איתו טופס. זה נכון?". "כן", אמרתי. "זה נכון. גדלנו ביחד". "בנאדם!!!", הוא שאג, פרש שוב את ערכת הדראם על המעקה והתחיל לגלגל סיגריה נוספת. "זה חתיכת קטע". "כן, חתיכת קטע", אמרתי והיצצתי בשעון של הטלפון. "אני צריך לחזור. ערימה של תמונות להעביר לסקאנר". לא הבנתי מאיפה הוא הביא את זה עכשיו, אחרי כל הזמן שעבר. החיוך שלו היה חשוד מאוד. חיוך שהסגיר שהפכתי לסיפור שסטלנים שיכורים מספרים אחד לשני בערבי פוקר, הסיפור על הטמבל שהם מכירים. ואולי אין לי אל מי לבוא בטענות. אחרי הכל, מה כבר נשאר לאנשים היום מלבד לשמוח לאידם של אידיוטים בלי מזל. ----- הכותב, גיא צדיק, נשוי לשיר זיו, מבקרת הטלוויזיה ונערת האמצע של ישראל היום