מאת: דודו אלהרר

חרש חרש מתנהלת מחתרת שמגמתה לסגור את עיתון הארץ. השיטה פשוטה בתכלית – מזהים בניין שבו ארבעה או חמישה מנויים של העיתון ומשכנעים אותם שעיתון אחד לכולם – מספיק. קובעים זמנים לקריאה ומבטלים שלושה-ארבעה מנויים. אצלנו זה עובד יופי. אני מקבל את העיתון בשעה שמונה בבוקר משכן שהולך לעבודה וכבר קרא אותו, ב-12:00 אני מוריד את העיתון לקומה שמתחתי ועוד שני שכנים קוראים את העיתון. מנוי אחד – ארבעה קוראים. הנה שבוע הקריאה שלי.

יום ראשון

על הבוקר קיבלתי את עיתונאי הכיבוש גדעון לוי.

הפעם הוא כותב על מפלטו של הנבל. הוא כל-כך לא חי במציאות, שתיאורו את הפטריוט מגלה חוסר הבנה מוחלט. בין היתר הוא מחליט שהפטריוט הישראלי חפץ בדמוקרטיה ולא מבין שזוהי שאיפתו שלו ושל כמותו. הפטריוט הישראלי כבר מזמן רוצה דיקטטור. לא התאפקתי ועניתי לו.

יום שני

"שר החינוך: אפעל נגד מרצים הקוראים לחרם על ישראל" מאת אור קשתי.

שימו לב לאבחנתה של ח"כ יוליה שמאלוב ברקוביץ על האקדמיה הישראלית. פלסטינומאליה, מחלת נפש קלה – שנאה עצמית, חיבת האויב, אנטישמיות יהודית ו/או אנטי ציונות. כל-כך מתאים לאקדמיה הזאת שלפחות חלק ממנה מנויים על הארץ.

אגב, הטענה הזאת חוזרת ונטענת כלפי כל-כך הרבה גופים, ארגונים ואנשי הבל ורעות רוח, ואיש מחוגי השמאל אינו מתמודד עימה ברצינות. דוחים בקש על אף המציאות הטופחת על פרצופם. יש לזה עוד שם – "תסמונת שטוקהולם".

יום שלישי

רק היום התעוררו בהארץ וגילו שאין מאמינים לבית המשפט העליון. היריעה הרחבה תחת הכותרת הראשית מציגה פליאה גדולה שמתאימה למי שחי על פלנטה אחרת. תוצאות הסקר ידועות מזמן לכל אדם. גם מגמת הירידה באמון ההולכת ומחריפה ואיננה מחדשת ולא כלום. כתבו על זה, נאמו את זה, חרשו בלי סוף.

הזרוע השופטת, שכל כוחה נובע מאמון הבאים בשעריה, איבדה אותם מזמן. גם השופטים הכבודים ניזונים מהארץ, שהוא שפה זרה למקומנו ולזמננו. איך יזכו לאמון? הם רחוקים נורא! הצרה של בתי המשפט אינה פסקי-הדין לקולא או לחומרא ו/או הטייה ו/או עיוות הדין. הצרה האמיתית היא שעשרות אלפי תיקים נערמים במחסני בתי המשפט, מעלים אבק, ובעלי הדין מכלים זמנם בציפייה אינסופית. עתירה שהגיש ארנן יקותיאלי ז"ל לפני עשר שנים התקבלה כמה שנים לאחר מותו. ראוי הוא שנשיאת בית המשפט העליון תשלח אי-מייל לכל שופטת ושופט עם אימרה חביבה שתשמש נר לרגליהם:

Justice delayed is justice denied

החילוניים אינם יודעים אולי, אבל כל יהודי מסורתי הגון מתפלל שלוש פעמים ביום את הפסוק – "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה, והסר ממנו יגון ואנחה".

צילום: אריאל קסיס.

יום רביעי

מזה שנים אני סקרן לדעת איך מתנסח מאמר המערכת. נסו לדמיין: בכירי העיתון בראשות העורך מתכנסים בחדר ישיבות ממוזג, על השולחן תופינים, מגדנות ומים מינרלים קרים, ומעלים נושאים ראויים ולא ראויים.

היום למשל, ברור לחלוטין להארץ שהאשמים האמיתיים בחוסר האמון של הציבור בישראל כלפי בית המשפט הם הפוליטיקאים החותרים בנחישות לריסוקה של מערכת המשפט. המאמר גם מנמק מדוע, אבל מתעלם ממלחמת מערכת המשפט בפוליטיקאים. הרי זו הטענה של הפוליטיקאים. בית המשפט אינו תמים המקבל על הראש ושותק. בית המשפט שלנו הוא גוף אקטיבי עצמאי לחלוטין. מעלה ומוריד. משפיל אף מרומם. מבטל חוקים וקובע אחרים. מעמד הפרשנות גבוה מן האמת הצרופה.

גם המאבקים בתוך בית המשפט אינם באים לידי ביטוי במאמר שנושאו הוא סיבותיו של אי האמון בבתי המשפט. די אם ניקח את סוגיית אפרופים (פס"ד אפרופים - פס"ד מהותי ומהפכני) והדעות החלוקות עליה בין השופטים, בשביל לקבוע שאם הם אינם נותנים אמון אחד בשני ומכל מקום אין הסכמה ביניהם בעניין כל-כך מרכזי – איך הציבור אמור לתת אמון בשופטים האלה? הנה דוגמה אחת מהמון.

כשמאמר מתמודד עם הסיבות שהביאו למצב מסוים, ההגינות מחייבת לתור אחר כמה שיותר סיבות. האמון בבתי המשפט נקבע לא מעט בעטיים של מאבקים פנימיים בתוך בית המשפט שנמרחים על דפי העיתונים חדשות לבקרים. מחלוקות, מריבות ואי הסכמות בין השופטים לבין עצמם. זה חייב לבוא לידי ביטוי במאמר כזה. אי אפשר להתעלם מסיבה כה משמעותית.

ובלשון הפרשן הגדול אברהם אבן עזרא בהקדמה על התורה נאמר: "... וכל דבר שהדעת לא תכחישנו, כפשוטו ומשפטו נפרשנו, ונעמידנו על מתכונתו ונאמין כי ככה אמיתו, ולא נגשש קיר כעיוורים ולפי צרכנו נמשוך הדברים, ולמה נהפוך הנראים לנסתרים? ואם יש מקומות שהם באמת נחברים ושניהם נאמנים וברורים, מהם בגופות ומהם במחשבות, כמילת בשר ועורלת לבבות בעץ הדעת סוד ינעם, גם הדברים הם אמת כמשמעם."

יום חמישי

איך בשורה מרנינה הופכת בהארץ לבשורת איוב?

"החל מהשנה הבאה, יחויבו כל התלמידים החילונים במגזר הממלכתי ללמוד פרשת השבוע, סידורי תפילה ומסכת אבות, לצד חיבורים על 'זיקת עם ישראל לארץ ישראל'. אנשי חינוך ומרצים טוענים כי מדובר בזלזול בעולם הרוח החילוני"

הצחיק אותי הביטוי "סידורי תפילה", שהרי מי מאיתנו אינו יוצא מדי פעם בפעם ל"סידורים"? עצם הדבר שבעיתון לאנשים חושבים יש חשד שעובדיו לא יודעים מהו "סידור תפילה", שמלווה את העם היהודי דורות, שחובר על-ידי שלושה גאונים – הרא"ש, הרי"ף והרמב"ם (מי מכיר את ראשי התיבות?) – מוכיח את נחיצות השינוי המבורך הזה בתכנית הלימודים.

הארץ מביא שני אנשי חינוך המתנגדים לתוכנית בשביל להצדיק את המשפט בכותרת המשנה: "אנשי חינוך ומרצים טוענים כי מדובר בזלזול בעולם הרוח החילוני". לא נמצא להם ולו מורה אחד/ת הרואה ברכה בשינוי הזה. מאליה עולה השאלה – האם כל אנשי החינוך והמרצים בישראל רואים בזה זלזול בעולמם?

מדוע לא מגיע לילדינו לדעת, להבין ולהשכיל שהצדקת ישיבתנו דווקא בארץ-ישראל המדממת נובעת מקשר עמוק ועתיק בין המקום הזה לבין העם היהודי? הדתי, החרדי, המסורתי והחילוני. מדוע הגענו לארץ נושבת וכבשנו חלק ממנה למעננו? איזו הצדקה אחרת יש לקיומנו על פני האדמה הזאת מלבד יהדותנו? בבגרותם הם יידרשו לחרף נפשם להגנת המדינה – מדוע? על מה ולמה?

והנה ציטוט "מזלזל" בעולם ההבל החילוני:

"שבעה דברים בגולם, ושבעה בחכם – החכם, אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה. ואינו נכנס לתוך דברי חברו. ואינו נבהל להשיב. שואל כענין ומשיב כהלכה. ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. ועל מה שלא שמע אומר: לא שמעתי. ומודה על האמת. – וחילופיהן בגולם." (אבות, פרק ה' – משנה ז')

יום שישי

את ששת ימי המעשה נחתום, איך לא, בגדעון לוי.

הפעם הוא נתלה בשיח עלוב שקרא לציבור "מטומטם" ועל השלד המתפורר הזה בנה תזה. הוא רוצה עולם בלי נסיבות משתנות. עולם שינהג כמנהגו. מה שהיה נכון לפני מאה שנים יהיה נכון ביותר גם בעוד מאה שנים. ראש הממשלה נוהג באחריות ומתאים עצמו לנסיבות המציאות ולוי קובל – איך אפשר? כאילו המציאות נייחת ואין בעולם דינמיקה, ואין תמורות, ואין שחקנים נוספים בזירה. אבל מה, התרגלנו. פעם התייחסנו אליו כאל פגע רע שפגיעתו רעה מאוד, עכשיו אנחנו מתייחסים אליו בשוויון נפש עד אשר יוריד את כולנו ביגון שאולה לקול מצהלותיו.

דודו אלהרר