הכתבים הישראלים כמשרתי הצבא/ פוסט אורח

מקס בלומנטל (תורגם מאנגלית)

אם הפשיטה על משט החופש לעזה הייתה כשלון עבור צה"ל, הימים שלאחריו היו לא פחות מביכים עבור התקשורת הישראלית. מאז הפשיטה, דובר צה"ל שחרר טענה מטעה אחרי טענה מטעה, כל אחת יותר מופרכת מקודמתה, בניסיון עיקש לשתול בתודעה הציבורית גרסה בלתי-מציאותית לאירועים. במידה מסוימת, זאת בדיוק ההתנהלות שניתן היה לצפות מדו"צ. אבל היה מפתיע ומפליא לראות כיצד כמה מהכתבים המוערכים ביותר בישראל התגייסו לשרת ככתבנים צבאיים.

התקשורת הישראלית שידרה בלי לחשוב פעמיים את טענות צה"ל בדבר קשרים בין נוסעי המשט לאל-קעידה, נאצות אנטישמיות שהושמעו לכאורה כלפי חיל הים, וכוונותיהם הטרורסיטיות לכאורה של הנוסעים. כאשר עיתונאים עצמאיים אילצו את הצבא למשוך או "להבהיר" את הטענות, כלי התקשורת בישראל סירבו לפרסם תיקונים, או שערכו שינויים בדיווחיהם מבלי הסבר.

הגעתי לישראל לנסיעת מחקר שתוכננה מראש ביום לאחר הפשיטה על המשט. כיוון שכך, התאפשר לי לעסוק במשהו שתמיד ראיתי כטכניקה עיתונאית בסיסית, כל כך בסיסית שהיא אמורה להיות הרגל: להתקשר לצד בפרשה ולבקש שיספק הוכחות לטענותיו. להפתעתי, מהדיווחים שהתפרסמו בתקשורת הישראלית נראה שמעט, אם בכלל, עיתונאים מקומיים עשו את אותו הדבר, או טרחו לתקן כשעיתונאי אחר, המבקר פה, עשה בשבילם את עבודתם.

מקס בלומנטל (משמאל) וג'וזף דנה, אתמול במשרדי בן אור תקשורת בתל אביב, שם נערך מפגשולחן עגול עם כמה אנשי תקשורת ובלוגרים ישראלים. במסגרת התחקיר לספר הבא שלו, בלומנטל רצה לשמוע מהנוכחים, החיים כאן, על "המצב"

ב-2 ביוני צה"ל הפיץ הודעה לעיתונות תחת הכותרת "תוקפי החיילים התגלו כשכירי חרב של אל-קעידה". הראיות שליוו את ההאשמה לא היו מכריעות או חד משמעיות. למשל, הצבא טען שלנוסעים היו, רחמנא ליצלן, מכשירי ראיית לילה. זה לא מנע מרון בן-ישי, שהתלווה אל חיילי השייטת, להפיץ ולהאשים ב-ynet האשמות חסרות בסיס. כשהוא מסתמך על "חקירה" של נוסעי המרמרה - או "מבצעי הלינץ'," כפי שקרא להם - בן ישי כתב, עוד באותו היום: "לחלק מאנשי הקבוצה הזו יש כנראה קשרים עם ארגוני ג'יהאד עולמי, כלומר אל-קאעידה". בכתבה לא הייתה התייחסות לניסיון מצד בן ישי לחקור את אמיתות הטענה, ונראה שהוא לא חשב לשאול מדוע הצבא עומד לשחרר ולגרש פעילי אל-קעידה מסוכנים.

ב-3 ביוני, העיתונאית הישראלית ליה טאראצ'נסקי (מאתר Real News Network) ואני התקשרנו לדובר צה"ל בדרישה לראיות נוספות לקשר בין נוסעי המרמרה לאל-קעידה. קיבלנו תשובות זהות מדסק צפון אמריקה וישראל של דו"צ: "אין לנו אף ראיה. ההודעה לעיתונות התבססה על מידע מהמועצה לבטחון לאומי". כמה שעות מאוחר יותר צה"ל משך את הטענות וערך מחדש את ההודעה לעיתונות באתר האנגלי שלו, תוך שינוי הכותרת ל"תוקפי החיילים נתפסו בלא מסמכים מזהים". על אף ההתכחשות הרשמית לטענות, הן עדיין מופיעות בלא סייג או תיקון בכתבה המקורית של בן ישי.

ב-4 ביוני, צה"ל שחרר הקלטה קצרה, לכאורה של תקשורת בין ספינה של חיל הים למרמרה. בהקלטה נשמע קול, לכאורה של מישהו על סיפון המרמרה, שצעק לחיילים "לחזור לאושוויץ". ynet והארץ דיווחו על ההקלטה ופרסמו אותה בלא סייג. אבל אם הכתבים היו עורכים חיפוש בסיסי ביותר באתר דו"צ, הם היו מוצאים הקלטה ארוכה בהרבה של שיחה עם המרמרה, בלא שום אזכור של השואה, ששוחררה ב-31 במאי. אם לא די בכך, הרי שב"קלטת אושוויץ" נשמע קולה של אחת ממארגנות המשט, הוואידה עראף אבל עראף לא הייתה כלל על המרמרה, אלא על אחת הספינות האחרות, צ'אלנג'ר 1. הייתכן שצה"ל ערך את הקלטת כדי לנצל את את ההיסטריה הציבורית סביב אנטישמיות?

יום לאחר שפרסמתי בבלוג שלי רשימה של סתירות שעלו מן הקלטת, והעליתי את שאלת העריכה, אישר שהוא ערך את הקלטת, והוציא "הבהרה" והקלטה חדשה, לכאורה בלתי-ערוכה, של "כלל" חילופי הדברים בין חיל הים למשט. למרבה הצער, בינתיים אין אפשרות לוודא באופן עצמאי את אמיתות הגרסה החדשה.

על אף הודאת צה"ל, ynet והארץ לא תקנו את הדיווחים המקוריים, אם כי הארץ לפחות טרח לשנות את הכותרת. עם חשיפת העריכה הניו יורק טיימס פרסם דיווח מפורט על הפרשה, עם דגש על נצחונה של עיתונאות מקוונת עצמאית, לעומת מה שנראה ככשלונה של העיתונות הישראלית הממסדית.

ב-7 ביוני, אנשיל פפר דיווח בהארץ שצה"ל טוען כי לחמישה מנוסעי המשט היו קשרים לארגוני טרור בינלאומיים. ההודעה של צה"ל הייתה מלאה בטענות בלתי סבירות בעליל - כמו למשל שקן או'קיף, שמנהל ארגון סיוע בינלאומי יחד עם גיסתו של טוני בלייר, תכנן לאמן יחידת קומנדו של חמאס בעזה. כשהתקשרתי לדובר צה"ל, גיליתי שוב שהצבא לא יכל להציע ראיות לתמוך בטיעוניו. "‪ יש מעט מאוד ידיעות מודיעיניות שאנחנו יכולים לתת במקרה המסוים הזה", אמר לי סמל חן ערד, "כמובן שאינני יכול לתת לך עוד מידע". האם פפר דרש ראיות נוספות? אם הוא דרש מידע נוסף, ונענה, כמוני, בשלילה, מדוע הארץ פרסם ספין חסר-בסיס כדיווח עובדתי?

פפר, יחד עם הכתבים הצבאיים של הארץ עמוס הראל ואבי יששכרוף, הפך ערוץ להונאה נוספת מטעם צה"ל. ב-31 במאי, שלושת הכתבים פרסמו רשימה המבוססת כולה על עדויות החיילים - תוך התעלמות מוחלטת מנקודת מבטם של משתתפי המשט - המכילה טענות כאילו החיילים נתקלו באש חיה וניסיונות לינץ' מצד נוסעי המרמרה. הכתבה לוותה בתמונה חשודה מטעם דו"צ, שהציגה מוסלמי מזוקן מנופף סכין ומוקף בצלמי עיתונות. מהחלון מאחורי בקע אור יום. הכתובית של הארץ, שציטטה את דו"צ, טענה שהתמונה צולמה "אחרי" שהחיילים עלו על הספינה. אבל השייטת פשטה על הספינה בלילה, ואילו התמונה צולמה ביום. שוב, משהו בסיפור של הצבא הסריח.

התקשרתי לדו"צ. שוב נאמר לי שאין לו ראיות שיתמכו בכיתוב המפוקפק של התמונה. כמעט מיד לאחר השיחה שלנו הארץ שינה בשקט את הכיתוב, והוריד את הטענה שהתמונה צולמה לאחר הפשיטה. הכתובית השקרית ניצבה באתר במשך כמעט שבוע. מדוע הארץ שינה אותה לפתע? ההסבר ההגיוני היחיד הוא שהעיתון קיבל עצה מדו"צ. אם זה נכון, הרי שזה מרמז על תיאום שערורייתי ממש בין הצבא לתקשורת.

הפשיטה על משט הסיוע נתנה לעיתונאים ישראלים הזדמנות ייחודית לעמוד בראש התקשורת העולמית בחקירת מרחץ הדמים על סיפון המרמרה. הרי אין עיתונאים זרים הנהנים מאותה גישה למקורות צבאיים או לעדי ראייה למתרחש. במקום לנצל את ההזדמנות הזאת, רבים מדי מקרב התקשורת הישראלית הרשו לצבא לגייס אותם למלחמת הסברה אומללה, והשאירו את משימת חקירת המשט לעיתונאים עצמאיים, שעדיין זוכרים שיש להתייחס בספקנות קיצונית לטענות של כל צבא, בכל מדינה בעולם.

כיצד קרה שעיתונאים מקושרים ומנוסים כל כך עוקבים בהכנעה אחרי שרביט-המנצחים של צה"ל, ולא טורחים לתקן אפילו כשהצבא עצמו מושך את טענותיו שלו? האם הם פשוט משוחדים ומשתוקקים להוציא את צבאם באור המחמיא ביותר, משתוקקים עד כדי זניחת חובתם הבסיסית כלפי הקוראים לאמת מידע טרם פרסומו? האם הם חוששים מסנקציות, מלאבד גישה למקורות ולמידע? האם הם חוששים מנקמה אישית? הקוראים, והתקשורת העולמית שעדיין רואה בעיתונאים ישראלים מקור מידע חיוני, זכאים לדעת את התשובות.

מקס בלומנטל על בלומנטל מתוך הבלוג שלו