קניין רוחני/דין ייבוא מקביל של מוצרים/מחוזי

עובדות וטענות: התובעות הינן חברות בקבוצה המכונה קבוצת לנקסטר שמרכזה בגרמניה (להלן: לנקסטר). לנקסטר עוסקת, בין היתר, בייצור בשמים ושיווקם עבור התובעות, וכן בייצור מוצרים הנושאים מותגים שבבעלות התובעות 1-6. מוצרי לנקסטר משווקים בישראל באמצעות מפיץ בלעדי, חברת נובל קוסמטיקס (להלן: נובל קוסמטיקס). עם זאת, בלעדיות זו אינה מלאה, שכן קבוצת ג'ימס ריצ'רדסון היא משווקת בלעדית של מוצרי לנקסטר בחנויות פטורות ממס. הנתבעות הינן חברות העוסקות ביבוא ובמכירה של בשמים, ובכלל זה בשמים של התובעות. מכירת הבשמים בישראל ע"י הנתבעת 1 מתבצעת באמצעות קטלוגים, אשר בהם מפרסמת הנתבעת 1 תצלומים של בקבוקי הבושם ושל עטיפותיהם בצירוף סימני המסחר של הבשמים. לטענת התובעות, מייבאות הנתבעות לישראל ומוכרות בשמים של התובעות שלא כדין, בין היתר, בכך שהן פוגמות באריזות ע"י הסרת הקידוד המציין את מקור הסחורה. קידוד זה, הינו מספר סידורי המציין את מקום המפעל או מספר האצווה (batch) של היצור, על מנת שניתן יהיה לנהל מעקב אחר הפעלת צינורות השיווק ולבצע בקרת איכות של המוצרים. הסרת הקידוד מן הבקבוקים ומעטיפות הבקבוקים מתבצעת, בין היתר, באמצעים כימיים או ע"י גזירת הקוד או חיתוכו. התובעות טענו כי מטרת הקידוד היא לסייע בשמירת סלקטיביות מערך ההפצה שלהן וכן להבטיח את איכות המוצר, שכן הקידוד מאפשר לתובעות להתחקות אחר פגמים בקו הייצור ולהביא לתיקונם. התובעות טענו כי הקידוד מסייע להן בשימור יוקרת מוצריהן. לטענתן, במכירת בקבוקים אשר הוסר מהם הקוד – מתעשרות הנתבעות שלא כדין ומבצעות עוולה של גרם הפרת חוזה. כן נטען, כי הנתבעת 1 עושה שימוש בסימני המסחר של התובעות כמו גם בעיצובי הלוגו, האריזות והבקבוקים – ע"י הטבעתם בקטלוג אשר במסגרתו היא מציגה מוצרים מקוריים של התובעות המיובאים לישראל על ידי הנתבעת 2. בכך, יש כדי להוות הפרת זכויות הקניין הרוחני של התובעות במוצריהן. הנתבעות דחו את טענות התובעות. לטענתן, המטרה האמיתית של הקידוד אינה אלא שליטה בשרשרת ההפצה ומניעת תחרות חופשית.

דיון משפטי: כב' הש' ד' קרת מאיר: יש לדחות את טענת הנתבעות כי לא הוכח קיומו של הסכם בין התובעות לבין גורמים עימם התקשרו באיחוד האירופי. הסכם הקמעונאות אשר צורף לתביעה, הוא ההסכם הרלוונטי לצורך בחינה טענת התובעת בדבר היותו של מערך ההפצה באיחוד האירופי מערך הפצה סלקטיבי. התנאים בהסכם הקמעונאות מעידים על הגבלה של מכירת או רכישת מוצרי התובעות במסגרת אזור הסחר של האיחוד האירופי וכי רכישת מוצרים באזור הסחר של האיחוד האירופי על מנת לייבאם לאזור אחר - מהווה הפרה של ההסכם. יש לבחון עתה האם מתקיים יסוד ה"ביודעין" בענייננו. מעדותו של מנכ"ל הנתבעות עולה במפורש, כי הוא מכיר את שוק הבשמים בשוק האירופי ואת מערך ההפצה של התובעות, וכי היה מודע למטרה העומדת ביסוד הקידוד ולסיבה בגינה הוסר הקידוד ממוצרים שנרכשו על ידי הנתבעות. במצב דברים זה, רכישת מוצרים מהם הוסר הקוד, יחד עם עדותו של מנכ"ל הנתבעות כי אותו אדם שמסיר את הקוד לא רוצה שידעו כי הוא מוכר, יש בה על פניה, כדי להוות ידיעה בדבר קיומה של "בעייתיות" ברכישתם של המוצרים ע"י הנתבעות. זאת ועוד. גם אם ניתן היה לטעון כי אין בכך כדי לקיים את יסוד ה"ביודעין" הנדרש לצורך קיומה של העוולה, הרי שבנסיבות בהן קיימת הערה מפורשת על גבי עטיפת הבקבוקים, בה נכתב כי הפצת המוצרים תיעשה ע"י קמעונאי מורשה, ספק אם ניתן לטעון לחוסר ידיעה ולו בדרך של עצימת עיניים. הערה שכזו יש בה להעיר את תשומת לבו של כל אדם, גם מי שכלל אינו מודע לקידוד או למטרותיו, לקיומה של הגבלה במכירתם של מוצרים, המחייבת לכל הפחות בירור באשר לתוקפה ולמהותה של ההגבלה. קל וחומר, ביחס לאדם המעיד על עצמו כי הוא בקי בשוק הבשמים ובהתנהלותו. בנסיבות המתוארות, טענת הנתבעות בדבר העדר היכרות של הסכמי התובעות עם המפיצים על בוריים, או העובדה כי לא הוכח שהנתבעות עצמן מסירות את הקידוד, אינה מעלה ואינה מורידה. על מנת שתקום עילה בגין גרם הפרת חוזה, אין הנתבעות חייבות לדעת את פרטי החוזה, ודי אם היתה להן ידיעה כללית על קיומו. גרימת הפרת החוזה צריכה להיות "ביודעין", כלומר, על הנתבעות היה לדעת שהמעשה שהן עושות יגרום להפרתו של החוזה. אמנם, הנתבעות אינן יודעות את פרטי ההסכמים שבין התובעות לבין הקמעונאים. עם זאת, הן מכירות, את שיטות השיווק של התובעות, את המטרות העומדות מאחורי קידוד המוצרים ואת המטרות העומדות מאחורי הסרת הקידוד. לכן, ניתן לקבוע כי הן היו מודעות לקיומם של החוזים ולכך שפעילותן עומדת בניגוד להסכמים. לפיכך, ניתן לקבוע כי לפחות חלק מן המוצרים שנרכשו ע"י הנתבעות, אשר נרכשו באזור הסחר של האיחוד האירופי ויובאו ונמכרו בישראל, נרכשו בניגוד לתניות המופיעות במסגרת הסכמי הקמעונאות של התובעות באיחוד האירופי. ניתן לראות בנתבעות כמי שהיו מודעות לקיומן של הגבלות במכירות מוצרי התובעות. לפיכך, יש לקבוע כי התמלאו היסודות העובדתיים הנדרשים לצורך קיומה של העוולה. הפרת סימן מסחר: לצורך הגדרת הפרה של סימן מסחר, נדרש כי יתקיימו שני תנאים מצטברים: כי מדובר בשימוש בידי מי שאינו זכאי לכך והתקיימותו של אחד מהמצבים המתוארים בסעיפי המשנה של סעיף 1 לפקודת סימני המסחר [נוסח חדש], תשל"ב-1972, המגדיר מהי הפרה, ובענייננו, סעיף קטן (1). קרי, שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך בסימן מסחר רשום לעניין טובין שלגביהם נרשם הסימן. כאמור, הונחה התשתית העובדתית, כי במעשי הנתבעות מתמלאים יסודות העוולה של גרם הפרת חוזה והוכחה ידיעתן הברורה של הנתבעות באשר למטרת הקידוד ולסיבת הסרתו. מכאן, שיש לראות בשימוש אותו עושות הנתבעות בסימן המסחר של התובעות, ביחס למוצרים מהם הוסר הקידוד, כשימוש בידי "מי שאינו זכאי לכך", כאמור ברישת סעיף 1. באשר לתנאי השני, כי השימוש נעשה שלא בקשר לסחורה המקורית של בעל סימן המסחר. סעיף 1 לפקודת סימני מסחר מגדיר "סימן מסחר" כ"סימן המשמש, או מיועד לשמש, לאדם לעניין הטובין שהוא מייצר או סוחר בהם". בבג"צ 144/85 קליל נ' רשם הפטנטים המדגמים ואח' נקבע, כי "כל הרעיון של סימן מסחר הוא יצירת זהות בין הסימן למוצר, עד כי הציבור בראותו את הסימן יקשר אותו מיד עם סחורה ממקור מסוים". במקרה דנן, אין לומר כי הסרת הקוד ע"י הנתבעות מבטלת את קישור סימן המסחר עם המקור לטובין. הקוד מהווה אמנם מנגנון ביקורת יעיל על מנת לאתר בקבוקים שיש בהם תקלות בייצור ולמנוע את המשך הפצתם בשוק, וכי הוא מהווה מנגנון לאיסופם של בקבוקים פגומים. עם זאת, אין לשכוח כי מנגנון הביקורת איננו המטרה הבלעדית של הקוד, שכן מטרה משמעותית נוספת היא דווקא מעקב אחר דרך ההפצה של המוצר. לפיכך, הקוד, הן בתפקידו כמאפשר איתור תקלות בייצור והן בתפקידו כאמצעי מעקב אחר ערוצי ההפצה - איננו מהווה חלק בלתי נפרד מתכונות הטובין עצמם ולכן ההתערבות לגביו, איננה משנה את המוצר בדרך ההופכת אותו לטובין שאינם טובין מקוריים. מכאן, שאין לראות את השימוש בסימן המסחר ע"י הנתבעות ביחס לטובין המקוריים, מהם הוסר הקידוד, כהפרת סימן מסחר כמשמעותו בסעיף קטן (1) להגדרת המונח "הפרה" בפקודה. עשיית עושר ולא במשפט: ברע"א 371/89 ליבוביץ נ' א. אתי. אליהו בע"מ ואח' נקבע, כי יש להוכיח בגדרה של עילה זו שלושה יסודות: יסוד "ההתעשרות" - במסגרתו נבחנת השאלה האם הזוכה "קיבל... נכס, שירות או טובת הנאה אחרת"; האם ההתעשרות האמורה "באה" לזוכה מן המזכה. כאן הדרישה היא כי ההתעשרות של הזוכה תהא "על חשבון" המזכה; ודרישה כי ההתעשרות של הזוכה על חשבון המזכה תהא "שלא על פי זכות שבדין". אינטרס הציפייה הוכר כאינטרס הראוי להנות מהגנתם של דיני עשיית עושר ולא במשפט. מחומר הראיות עולה, כי התובעות הקימו באיחוד האירופי מערך הפצה סלקטיבי. כמו כן, עולה בבירור מחומר הראיות, כי הקידוד מסייע לאיתור תקלות במוצרי התובעות. לכן, מקובלת על ביהמ"ש טענת התובעות כי הסרת הקידוד מכשילה ופוגעת בציפייה לגיטימית לקיומו של מערך הפצה סלקטיבי, ולקיומה של אפשרות איתור תקלות במקרה הצורך באמצעות הקידוד. זאת, אף כעולה מהסכם הקמעונאות של התובעות במסגרת האיחוד האירופי המכיל תנאים המעידים על שליטת התובעות בהפצת הטובין ובאופן הפצתם. בכל הנוגע לשוק המקומי (הישראלי), עולה מהראיות כי התובעות יצרו מערכת שיווק עיקרית של מוצרי התובעות (דרך נובל קוסמטיקס - המפיץ העיקרי) וכי לאחר שהסחורה עוברת לקמעונאי, שוב אין לתובעות שליטה על אופן הצגתה על ידיו או ע"י גורמים אחרים הרוכשים את מוצריהן מן הקמעונאים השונים. מעיון בתנאי הסכם ההפצה עולה כי למעט הגבלה טריטוריאלית ביחס למכירת מוצרי התובעות הרי שאין הגבלה אמיתית על אופן המכירה של מוצרי התובעות בתוך הטריטוריה משעה שעברו לידי הקמעונאים מן המפיץ. מחקירתו של מנהל בקרת שוק בתובעות עולה, כי התובעות אינן מפקחות בפועל על שרשרת ההפצה מעבר לקמעונאי הרוכש את הטובין מן המפיץ, ואינן מפקחות על אופן ההפצה של הטובין שלהן בתוך ישראל. כלומר, לאחר שהסחורה עוברת לקמעונאי, שוב אין לתובעות שליטה בכל הנוגע לאופן הצגתה על ידיו. זאת בוודאי שלא על ידי גורמים אחרים הרוכשים את מוצריהן מן הקמעונאים השונים. לאור זאת, לא הוכחה טענת התובעות בדבר סלקטיביות מערך הפצה בארץ, על היוקרה הנטענת הנגזרת ממנה. בנסיבות אלה, לא ניתן לדבר על ציפיה של ממש מטעם התובעות לשמר את יוקרת מוצריהן בארץ, כנטען על ידיהן. עם זאת, אין בעובדה כי התובעות הוכיחו רק חלק מטענתן באשר לקיומו של מערך הפצה סלקטיבי, וזאת במסגרת האיחוד האירופי, כדי לגרוע מהטענה על פיה נפגעה ציפייה לגיטימית הראויה להגנה בדיני עשיית עושר. פעולת הנתבעות ברכישת מוצרי התובעות מהן הוסר הקידוד, פעולה העומדת בניגוד למערך הפצה זה כפי שהוא קיים במסגרת האיחוד האירופי, מהווה פגיעה בציפייתן של התובעות לקיים את מערך ההפצה הסלקטיבי שהן מקיימות בחו"ל. לכן, יש לומר כי ההתעשרות, לגביה לא היתה מחלוקת, הינה למעשה על חשבון התובעות. לפגיעה זו במערך ההפצה הסלקטיבי, היו הנתבעות מודעות היטב. אף הטענה כי מחיקת הקידוד מכשילה את ציפייתן של התובעות לקיים בקרת איכות על מוצריהן לשם שימור ערך המותג, מקובלת על ביהמ"ש. פגיעה בציפייה זו ע"י הנתבעות, מצדיקה הענקת הגנה של דיני עשיית עושר וקביעה כי הנתבעות התעשרו על חשבון התובעות. ולעניין זה, עצם האפשרות לעשות שימוש בקידוד לצורך איתורם של מוצרים אשר עשויים להיות פגומים וע"י כך לצמצם את אפשרות הימצאותם של מוצרים פגומים בשוק, הינה אפשרות מעשית ומשמעותית והתובעות רשאיות לצפות שקיומו של הקידוד יאפשר את ביצועה. מכאן, שמתקיים היסוד השני אשר הינו "על חשבון". כעת יש לבחון האם בנסיבות בהן נמכרים מוצרים מהם הוסר קידוד, מתקיים היסוד השלישי שענינו פעולה של הנתבעות "שלא על פי זכות כדין". במסגרת פס"ד ליבוביץ' הנ"ל נקבעו שתי חלופות להתקיימותו של היסוד השלישי: מקום בו ההתעשרות הנה שלא על פי זכות שבדין ומקום בו ההתעשרות הנה בלתי צודקת. ניתן לקבוע כי חלופה זו של "בניגוד לדין" מתקיימת וזאת לאור הקביעה כי התקיימו היסודות של עוולת גרם הפרת חוזה. באשר לחלופה השניה, בפס"ד ליבוביץ נקבע כי יש להביא שיקולים שונים. שיקול מרכזי בהקשר זה הינו טיבה של זכות התובע. מקום בו זכותו של התובע הינה זכות קניינית יזכה התובע, בדרך כלל, בהשבה ממי שהתעשר מנטילת הנכס או השימוש בו ללא עילה חוקית. לעומת זאת, זכות שהיא מסוג של "ציפייה", זוכה להיקף הגנה קטן יותר מזה המוענק לקניין. בפס"ד ליבוביץ' עמדו אל מול אינטרס הציפייה של המפיצים הבלעדיים להמשך הקשר המסחרי עם לקוחותיהם שני אינטרסים: האינטרס הציבורי שבתחרות חופשית וכן האינטרס של הפרט בחופש העיסוק ולאחר שערך איזון בין האינטרסים האמורים, כב' הנשיא שמגר קבע, כי אין די בעצם קיומה של תחרות (אשר מטיבה פוגעת בציפייה להמשך קשר מסחרי), כדי להפוך את ההתעשרות לבלתי צודקת. התעשרות תחשב לבלתי צודקת בהתקיים "יסוד נוסף". נקבע, כי אין ראייה לכך שהתעשרותו של המערער (מי שעסק ביבוא מקביל) הייתה בלתי צודקת. לאור הקביעה בענייננו, כי הופר אינטרס ציפייה לגיטימי של התובעות הן לעניין מערך השיווק הסלקטיבי והן לעניין ביצוע מעקב בקרה תוך שימוש בקידוד, יש לבחון מהו סוג אינטרס הציפייה במקרה הנוכחי. יש לקבל את טענת התובעות כי ברכישת המוצרים ע"י הנתבעות בניגוד לתניות חוזיות, שעה שהנתבעות היו מודעות למשמעות מעשיהן, יש משום פגיעה באינטרס הציפייה של התובעות המעוגן בהסכמים שערכו, וכי בנסיבות כאמור ניתן לראות בציפייה מעין זו אינטרס הגבוה בדרגתו מדרגתה של ציפייה גרידא. יתרה מזאת, תחרות שמקורה בפעילות בעלת יסודות עוולתיים, איננה יכולה להיחשב כאינטרס חברתי המועיל למשק ולכלכלה. רכישה של מוצרים ממי שאינו רשאי למכור אותם על פי התחייבות חוזית, תוך ידיעת הרוכש כי כך הוא המצב - אינה מהווה תחרות חופשית כי אם פגיעה בכללי התחרות ההוגנת. ראוי לזכור כי האינטרס החברתי הינו לעודד את קיומם של חוזים ולא לעודד, אף לא בעקיפין, את עקיפתם ואת הפרתם. כך גם אין לקבל את הטענה כי מדובר בחופש העיסוק של הנתבעות. חופש עיסוק אינו מילת קסמים שאין אחריה ולא כלום. אין זו זכות בלתי מוגבלת. אף את חופש העיסוק יש להגביל מקום שעיסוקו של אדם עולה לכדי פעולה בעלת יסודות עוולתיים כלפי גורמים אחרים. לפיכך, באיזון שבין ציפיית התובעות לבין השיקולים האחרים שיש להביא בחשבון, גוברת ציפיית התובעות על אותם שיקולים אחרים אשר נטען כי יש להציב כנגדה. ובכל מקרה ניתן לומר כי מדובר בהתעשרות שלא כדין וזאת, לאור קיומו של היסוד הנוסף במקרה הנוכחי. בפס"ד ליבוביץ' קבע כב' הנש' שמגר כי חוסר תום לבו של המתחרה או התנהגות פסולה ובלתי הוגנת מצידו, ממלאים אחר ה"יסוד נוסף" הנדרש. פעולת הנתבעות – רכישת מוצרי התובעות מהם הוסר הקידוד בידיעה מהי סיבת ההסרה - עולה לכדי הפרה של הלכות מסחר הוגנות. יבוא מקביל עוסק ביבוא של סחורה מקורית של היצרן אשר לא בוצע בה כל שינוי ואשר נרכש בדרכים ראויות, ולא כך הוא בענייננו. התוצאה היא כי ייבוא ומכירה לישראל של מוצרי התובעות מהם הוסר הקידוד, מהווה התעשרות שלא כדין. במקרה הנוכחי, הסעד הראוי הוא צו מניעה קבוע אשר יאסור ייבוא ומכירה של מוצרים אלה, וחיוב הנתבעות במתן חשבונות בגין המוצרים שנמכרו על ידם על מנת שניתן יהיה לבצע השבה. סעד זה מהווה את הסעד הראוי גם לעניין גרם הפרת חוזה.