מנהיגות פירושה שידוך נכון בין סגנון השפעה לבין צרכי המצב. יעילותה של מנהיגות כזו או אחרת אינה יכולה להימדד אבסולוטית בלי לאמוד את המצב בתוכו היא מתכוונת לפעול.

רדין, שיצר את אחד מהמודלים הכי בסיסיים למנהיגות, יצר ארבעה סגנונות מנהיגות שמתאימים לארבע סיטואציות שונות שנוצרות בהצלבה של שני צירים. מודל המנהיגות של רדין:

כך, למשל, כשכל מה שחסר לנו זה רק מידע, ואין שום חיפזון קיומי, אז המנהיג ההולם הוא בסגנון "רוקח" - כזה שנותן פתרון בית ספר לאקוני. כאשר המצב מתלקח וקיימת דחיקות, למשל בעת שריפה, המנהיגות הנכונה היא משימתית. המנהיג הוא מפקד שנותן הוראות שאנחנו רוצים למלא. המצב מסתבך כאשר אנשים לא רוצים. כשיש קונפליקט, סכסוך, היעדר מכנה משותף. אם המצב לא דוחק אז המנהיג הנכון הוא זה שיעזור לנו להתבונן ולחשוב על ההתנגדויות שלנו. סגנון "יחסים". למשל - מטפל זוגי. הסגנון הכי מורכב הוא סגנון ה'צוות' - מנהיגות במצבים שהם קומבינציה של התנגדות תחת דחיפות להשיג מטרה. למעשה: חייבים לקדם עניינים עם אנשים שלא רוצים בכך. במקרה כזה המנהיג חייב להיות מנהיג בסגנון צוות - כזה שגם קשוב לבעייתיות האנושית אבל גם מחויב לקדם את המטרה.

אנחנו בישראל מצויים שם: גם מצויים בקונפליקטים אינסופיים ומטרות סותרות, אבל גם חיים על חבית חומר נפץ עם פתיל מתקצר. וזאת - על כל הרבדים: הכלכלי, החברתי, הביטחוני, החינוכי. במלים פשוטות: אנחנו גם מרגישים שהזמן פועל נגדנו בכל מה שקורה בתוך המדינה ומחוצה לה, ואנחנו גם מרגישים בפלונטר אידיאולוגי עמוק, כלומר - אין כמעט שני זרמים במדינה שרואים את הפתרון באופן דומה. התוצאה: הפכנו אדישים עד משותקים.

בעבר התלכדנו סביב מושג ה'אויב' כי זה העניק לכולנו בעיה משותפת ותקווה דומה. אולם בימינו אלה אפילו מושג האויב הלך פארש, והוא עצמו הפך לסלע מחלוקת. חלקנו חושבים שהאויב הקצין ועומד לפוצץ אותנו, וחלק אחר חושב שהוא פרי דמיוננו או לפחות משמש תירוץ. והתירוץ, על פי אותו חלק, נועד לקיים את המנהיגות שהמדינה הזו יודעת לייצר - מנהיגות "מפקד", ואז שאר הדברים שתובעים מנהיגות 'צוות' יהיו בהמתנה.

3 סרטונים מעודדי הצבעה מופיעים בימים אלה בטלוויזיה וברשת, כל אחד מהם מניח הנחת יסוד שונה לגבי המניע שלא להצביע בבחירות. רובם ככולם מנסים לטלטל אותנו מאדישות זו ולהפעיל סגנון מנהיגות כזה או אחר, בהתאם, כדי להתמודד עם הבעיה המאיימת: הימנעות מלהצביע בבחירות 2013. שלושת הסרטונים ממליצים לנו להצביע כדי להשפיע על המצב. כל אחד בדרכו.

הסרטון הראשון שגם עלה הכי מוקדם הוא סרטון הסברה בסגנון "רוקח". סרטון אנימציה תמים שמסביר לכולנו איך להגיע לקלפי הנכון, סרטון שנסגר בסיסמא הנינוחה: "מי שמצביע - משפיע". הסיכוי שסרטון זה ישכנע את סרבני הבחירות להצביע - נמוך, כי הוא לא מטפל בהתנגדות, אלא רק בחוסר ידע תמים.

סרטון אחר, שכבר לא חושב שאנחנו רק רוצים לדעת כיצד מוצאים את הקלפי הנכון או את פנקס הבוחרים, מניח הנחה יותר אגרסיבית, שאומרת שאנו לא מצביעים בגלל שאנחנו כלל לא מאמינים במערכת. זהו סרטון "משטרת הקיטורים" שמפנה את תשומת ליבנו לשתי תובנות עמוקות: האחת - כולנו מקטרים על המצב. השניה: זה מאד לגיטימי עד נורמטיבי לקטר על המצב. זוג שמאלנים שחזר מברלין מגדיר את ישראל כעולם שלישי ("או רביעי או חמישי") שאפילו אין בה קרם אינגלז כמו שצריך. נהג מונית נואם את הנאום השגרתי שלו על המדינה הדפוקה.

בית קפה

נהג מונית

ניידת של משטרת הקיטורים מופיעה ושוללת מהמקטרים את זכות הקיטורים לארבע שנים נוספות אלא אם כן ילכו להצביע. מה שמעניין באסטרטגיה הזו היא התגרות לא שגרתית עם אקסיומת חופש הביטוי. הסרטונים שופכים אור על העובדה שאנחנו "מסנדלים" את עצמינו בעוד שהרשות לשנות מצויה בידינו אנו. הסרטונים הללו מפגינים סגנון מנהיגות "צוות" שגם מקדמת נושא משימתי אבל עושה זאת תוך הקשבה ורגישות לבעיית העומק העיקרית.

הסרטון השלישי מניח, בדומה לסרטון ההסברה הראשון, שאנחנו רק זקוקים לגירוי ותזכורת כדי ללכת להצביע, ומה יותר גירוי מאשר להפוך את הבחירות למשחק ריאליטי חברתי? הנשיא יחד עם איל קיציס שמופיע על תקן נציג הרייטינג והריאליטי, הופכים את הבחירות ל'חבר מביא חבר" ואפילו מכניסים אלמנט של אחריות הדדית על פיה כל ישראל ערבים זה לזה: ביום הבחירות כל אחד צריך להבטיח שארבעת חבריו יצביעו בקלפי.

יתכן שהופעתו של הנשיא בקומבינציה של משחק ריאליטי וסלב ידוע כבר יש בה מעין טלטלה אל מחוץ לשגרת יומנו. אבל רעיון הערבות ההדדית במקרה הנוכחי לא נוגע בבעיה האמיתית בגינה אנחנו לא בוחרים. סגנון המנהיגות במקרה הזה היא יותר נוטה להיות "רוקח" עם נגיעה קלה של פופוליזם - כזה שמניח שברור שנרצה לשחק את המשחק ורק מסביר לנו את כלליו, וכנראה שיש פה חלק מסוים של בזבוז הפוטנציאל של שמעון פרס, שכל חייו נקט מנהיגות יותר פרואקטיבית מזו.